<h1>רבינו יהונתן מלוניל על חולין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ וכו' מקשי' בגמרא כיון דתנא הכל שוחטין דמשמע לכתחלה שרי להו לשחוט תו לא איצטריך למתני ושחיטתן כשרה דפשיטא הוא ומתרץ ליה בחסורי מחסרא והכי קתני הכל שוחטין כל המוחזקין שוחטין אע"ג שאינן מומחין כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר אבל אם לא שחט לפנינו שנים ושלשה פעמים לא ישחוט שמא יתעלפה ואם שחט ואמר בריא לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה. חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דאיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו והכי פירושא כל המוחזקין שוחטין כלומר שהוא רגיל בשחיטה ואיננו רחמני וירא ורך לבב מהביט מכת חרב וסכין שאם היה ירא אין לו לשחוט לכתחלה שמא יתעלפה תכף שיתחיל לשחוט ויפול הסכין מידו בקרקע ואחר שיתחזק לבו יגביהנו ויגמור שחיטתו ונמצא ששהה בין תחלת השחיטה וסופה ותנן לקמן (ל"ב ב') באידך פרקין שאם שהה שיעור לחתוך שני הסימנין מן הבהמה הכפותה בארץ המוכנת לשחיטה פוסלת השחיטה בכך לפי שכיון שסילק את ידיו מן השחיטה נחשב כל מה שעשה לניקב ותנן נקב הוושט במשהו וקנה ברובו דטרפה היא ולפיכך צריך כל מי שירצה אפילו יהיה בקי בהלכות שחיטה צריך שישחוט שנים ושלשה פעמים לפנינו ולפני חכם ואחר שיהיה נודע באותו הרגילות יש לסמוך על שחיטתו ומוסרין לו חולין וקדשים לכתחלה לשחוט. מוחזקין אע"פ שאין מומחין וכו' כלומר אע"פ שאין אנו יודעין בהם שהם בקיאין בהלכות שחיטה שהם שהייה דרסה חלדה הגרמא ועיקור אלא הדבר הוא בספק לנו אם יודעים אם לאו מסתמא תלינן לקולא ומסרינן להם בהמה לשחוט משום דסבי' ליה להאי תנא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן שאם לא היה בקי בהן לא היה לו עסק בהן דאין אדם חוטא ולא לו ומשום דתנא במתניתין בלשון הכל חזינן דאתי לרבויא אע"פ שאין אנו יודעים אם הם מומחין אם לאו דתלינן לקולא ומוסרין להן חולין לשחוט לכתחלה כיון שברור לנו שהן מוחזקין ורגילין לשוחט בלא שום רכות הלב. ואם לא שחט בפנינו שנים ושלשה פעמים לא ישחוט שמא יתעלפה. האי לא ישחוט פירושו לא מסרינן ליה בהמה לשחוט שמא ינבל אותה לפי שיתעלפה וקא עברינן על בל תשחית ואם אמר בריא לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה. כלומר נאמן הוא דעד אחד נאמן באיסורין דאע"ג דלגבי ממון בעינן שני עדים אבל באסורא עד אחד נאמן כדחזינן לענין נדה דכתיב בה [ויקרא ט"ו] וספרה לה שבעת ימים ודרשינן [כתובות ע"ב] וספרה לה לעצמה כלומר שאין הבעל מצווה למנות אותם אלא סומך על האשה וכן בכל איסורים שבתורה אדם סומך על אשתו ועל שלוחו. חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דאיעבד נמי לא שמא שהו שמא דרסו שמא החלידו שאפילו יאמרו לא נתעלפנו אין לסמוך על עדותן דהא לאו בני דעה הם וחרש לאו בר דעת הוא כדאמרינן בעלמא (חגיגה ב') חרש דומיא דשוטה וקטן דחרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו מדבר ואינו שומע. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. כלומר אפילו לחרש שוטה וקטן סגי באחרים עומדין על גבן דלא בעינן כוונה לשחיטה אלא כיון שנתכוון לחתיכה בעלמא כשרה השחיטה וחרש שוטה וקטן מתכוונין הן לחתיכה אבל לכתחלה לא מסרינן להו בהמת חולין לשחוט אפילו אחרים עומדין על גבן שמא יקלקלו את השחיטה ועברינן על בל תשחת דממונו. והיינו דנקט במשנתנו לשון עתיד דקאמר שמא יקלקלו את השחיטה ולא קתני שמא קלקלו להודיענו שאסור לסמוך על חרש שוטה וקטן בשום ענין משום דרוב מעשיהם מקולקלין, ודייקי' נמי בגמרא מדתנן וכולן ששחטו ולא תנא ואם שחטו משמע שעונה נמי לשאינו מוחזקין בודאי שאם הלכו להן אותן השוחטין ששחטו ואינו מצויין לשאול את פיהם אם נתעלפו אם לאו אם יש לנו עדים שראו אותן שלא נתעלפו אע"פ שלא עמדו על גבן ממש סמוך להן שלא היו יכולין לראות אם החלידו או אם דרסו מותר לאכול משחיטתן דסבירא ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם שאם [לא] היינו אומרין דרוב מצויין אצל שחיטה (לאו) מומחין הם לאו הוה משתרי שחיטתן כיון שהלכו להם אלא אם כן עמדו על גבן ממש שיראו הולכת הסכין והבאתו כהוגן וכדת וכהלכה.
<h2>דף ח:</h2>
הסכין של גוים שבלע פעמים רבות שמנונית דאיסורא והשתא כששוחט בה ובית השחיטה רותח הוא ומחמם הסכין עד שפולט הסכין מה שבלע ובשר הצואר בולע אותו שמנינות ומשום הכי צריך לקלוף כל מקום החתך דכחם בתוך חם דמי. רבה בר רב הונא אמר מדיח בהדחה לבדה סגי ליה דאע"ג דסבירא ליה דכל כך בית השחיטה רותח שיש בו כח להפליט בסכין מה שבלע אפילו הכי סגי ליה בהדחה לבדה דאיידי דטריד סימנין למפלט דמא לא בלע. סכין ששחט בה טרפה. פי' שרוצה לשחוט בה בהמה אחרת כיצד הוא מכשירה. חד אמר מדיחה בחמין שצריך להגעילה בחמין רותחין דסבירא ליה דבית השחיטה רותחת כדעת רב דסימנין בלעי ואם לא היה מגעילה תחילה היה צריך לקלוף בשר הצואר. אי נמי כרבה בר רב הונא והיה צריך להדיח הבשר ושמא ישכח ויבא לידי איסורא, וחד אמר בצונן דאפילו בהדחת צונן סגי לסכין דסבי' ליה דבית השחיטה צונן ולא בלע הסכין מן האיסורא אלא איפשר שנשאר על פני הסכין מן השמנונית ויצטרך הדחה לסימנין אבל לא קליפה דאיידי דטרידי סימנין למפלט דמא לא בלעי, והלכתא בצונן, ואע"ג דאיפסיקא הלכתא בסכין של גוים דבעי קליפה לבשר ולדידה צריך הגעלה בחמין לא דמי סכין ששחט בה טרפה דלא הוה אלא חדא זמנא לסכין של גוים שבלע שמנונית איסורא מאה פעמים בכלי רותח. אי נמי יש לפרש דאפילו בסכין ששחט בה טרפה אסור לשחוט בה משום דבית השחיטה רותח עד שיגעיל בחמין אבל כי פליגי אם יכול לחתוך בה (לכם) [לחם] צונן וכל הדומה לו אי סגי ליה בהדחה בצונן ובבליתא דפרסא להסיר שמנונית שסביביו או לא דגזרינן שמא ישתמש בה חמין או ישחוט בה והלכתא לא גזרינן אבל הדחה בצונן או שפשוף בעי וה"מ בסכין ששחט בה טרפה שבלע שמנינות דאיסורא אבל בסכין ששחט בה בהמה כשרה דלית בה משום שמנונית אלא משום דם (אמרינן) [איכא מאן דאמר] בפרק כל הבשר (דף קי"א) דאפילו הדחה לא בעי אם ירצה לחתוך בה דבר צונן לפי שאין דם נדבק בדפני הסכין כמו שמנינות אבל לחתוך בה רותח אליבא דדברי הכל צריך הגעלה בחמין. שלשה סכינין, אחד ששוחט בה ולא יחתוך בה שום דבר אחר שלא תפגום ותתקלקל ופעמים שיבוא לידי איסור וישחוט בלא בדיקה ואחת שיחתוך בה בשר לפי שדרך הקצבים למכור אותה בליטרא וחצי ליטרא ואחת שיחתוך בה חלבים למכור בשוק, גזרה שמא יחתוך בה חלבים ואחר כך בשר בבהמה (אחרת) [אחת] והוא טרוד במלאכתו וישכח ולא יקנח אבל עכשיו שאנו מצריכין אותו לעשות לו שנים אית ליה הכירא בהן ועושה בהן סימן כדי שלא יתחלפו לו. גזרה שמא ידיח בה חלבים תחלה ויהיו המים מפוטמות מן השמנונית על ידי שפשוף הידים ואע"פ שהוא צונן ואח"כ ידבק השמנונית בדפנות הבשר אע"פ שאינו נבלע נדבק הוא מבחוץ וכיון שאנו מצריכין לו שני כלים לא אתי תו למטעי. לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא, הכסלים שחלב הכליות דבוק שם לא יכפה אותה בשר על גבי בשר אחר לפי שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על גבי הבשר, אי הכי כי תריצי נמי, כשהן מונחין על הדף כדרכו החלב למעלה הוא והא קא בלעי כפלי גופיהו מהחלב הדבוק בהם, קרמא מפסיק מתתאי, קרום שקורין בלעז טילא מפסיק בין החלב לבשר הכסלים והוא אותו קרום שאנו נוטלין מן הכסלים והוא עב וחזק ולכך הוא אסור שהחלב נבלע בו אבל אין נבלע בו כל כך שיזוב לבשר שתחתיו, מעילאי נמי קרמא מפסיק, כי סחיף ליה על בשר אחר אמאי אסיר דאין יכול לזוב ממנו חלב, אין איתיה אבל קליש דק הוא מאד, ואיידי דמשמשא ביה ידא דטבחא מיפתת, נקרע מלשון [ויקרא ב'] פתות אותה פתים.
<h2>דף ט.</h2>
כתב לכתוב שידע לחתום שמו אם ישב בדין או לעדות, שחיטה לאמן את ידיו לכך אע"פ שהוא בקי בהלכותיה, ומילה אם יגלה למקום שאין שם מוהל מי שימול את בנו לכך צריך שיאמן את ידיו שלא יפשע במילה ויעשנו כרות שפכה קשר של תפלין, שיש בה אומנות שעשוי כמין אות דל"ת שיהיו ניכרות אותיות של שדי בהם השי"ן חקוקה בקמט התפר (בעין) [כעין] שין ורצועה קטנה כפולה תלויה בתפלין של זרוע עשויה כעין יו"ד. והקשר ברצועה של ראש כמין דל"ת.
אמר רב יהודה אמר רב כל טבח וכו' שהייה. שאסור להגביה הסכין מן הצואר משהתחיל בשחיטה אלא שצריך להוליך את הסכין עד שיגמור את השחיטה שאם ישהה שיעור שהייה תחשב כל מה ששחט כאילו ניקב קודם שחיטה וושט נקיבתו במשהו וקנה ברובו ושיעור השהייה היא כשיעור שחיטת שני סימנים בבהמה גסה וכן נמי שיעור השהייה בעוף (ויש מי שפירש) [ור"ש אומר] שיעור שהייה כדי ביקור טבח חכם, דרסה מיקריא אם לא הוליך הסכין או לא הביאו אצלו אלא שסמך ידו על הסכין ובחדודה נכנס וחתך את הסימנין או מיעוטו נטרפה הבהמה, ובדרסה אין שיעור שאם באותה דרסה חתך קצת מן הושט אפילו משהו או מן הקנה הרוב אע"פ שגמר השחיטה בהולכה והובאה אסורה באכילה ושחיטה כזו אינה שחיטה וילפינן מקרא (לקמן דף ל') דכתיב מחץ שחוט [ירמיה ט'] שדרך החץ לילך ולא לדרוס אע"ג דשאר הלכות שחיטה לא כתיבי אלא הלכה למשה מסיני. חלדה שאסור להכניס הסכין תחת שני הסימנין לחתכן אפילו דרך הולכה והובאה ממטה למעלה דרך שחיטה מיטרפא בהכי ושיעור חלדה כשיעור דרסה ושט בנקיבת משהו וקנה ברובו. ולשון חלדה כחולדה הדרה בעיקרי בתים דמכסיא שם כך הוא מכסה הסכין בעור או בדבר אחר כדמפרשי לקמן. הגרמה, שמתחיל לשחוט למעלה משפוי כובע והולך ויורד עד שמגיע למקום שחיטה או שמתחיל במקום כשר לשחיטה וקודם שישחוט הרוב יגרום ויוליכנו לצד הראש. ושיעור הגרמה כשיעור חלדה ודרסה שאם באותה הגרמה ניקב הושט במשהו או הקנה ברובו אע"ג שגמר אחר כן שחיטתו בהכשר מטרפא הבהמה בהכי. עיקור כגון שנעקרו הסימנין מן הלחי והוא ברובו בין בושט בין בקנה. קמ"ל כיון דלא גמיר זימנין. דפשיטא לן שאינו יודע הלכות שחיטה אין לסמוך על חזקתו דכיון שאינו בקי בדבר אין לסמוך על עדותו לומר לא שהיתי בו ולא דרסתי בו לפי ששמא דרס משהו ולא נתן את לבו שהרי לא היה מרגיש בדבר שאין אדם מרגיש בדבר שאינו סובר שיזיק לו. נשחטה בחזקת התר וכו' ואע"ג דאיתליד ביה ריעותא בבהמה כגון שבא זאב ונטל את בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין וכו' וכ"ש אם לא החזירן כלל אלא שאכלן דלא מחזקינן בהו שום ריעותא בעולם שהרי לא נראה בהן שום ריעות בעולם ואזלינן בתר רוב בהמות שאינן טרפות. אבל בסכנתא מחמרינן בה יותר מדאיסורא כגון שראה צפור או עכבר מנקר בתאינה או באבטיח ובאלו אין להם ארס אעפ"כ חיישינן שמא נחש נקר מתחילה ונשאר בתוכה הארס.
<h2>דף י.</h2>
השוחט בסכין ונמצאת פגומה, כלומר שחט בסכין בדוקה יפה יפה ולאחר השחיטה לא בדקה מיד אלא אפילו ששיבר בה עצמות מעלמא דאיכא למיתליה בעצמות פסולה שחיטתו דאמרינן שמא בעור הבהמה נפגם הסכין ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו שהפגם קורען מקרא דכתיב [דברים י"ב] [ו]זבחת, וכ"ש אם לא שבר בה עצמות אחר השחיטה אלא שבדקה מיד ומצאה פגומה מיפסלא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והשתא לא נודע בודאי אלא בספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, ורב חסדא אמר כשרה ואפילו לא שבר בה עצמות אלא שבדקה מיד מתכשרא כיון שבדקה מתחלה מחזקינן הסכין בחזקתו שהיה שלם עד סוף שחיטה ונפגם בעצם מפרקת הבהמה, והאי אימר בעצם נפגמה דקאמר רב חסדא לאו לשון ספק הוא אלא לשון ודאי ויש לו חברים רבים בהאי מסכתא באלו טרפות (דף נ"ג) ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא ספק קניא ספק שונרא אימר קניא ובמסכת ע"ז (דף ע') אימר מגבא דחביתא שקלתא ובמסכת יום טוב (דף ז') אימר לא בדק יפה ובמסכת נדה (י"ד א' וגירסתנו שמש רצפה) אימר שמש עבדו אימר עורב בא (ובשלה) ונטלה (שם ד' ב' וגירסת' אתא ושדא) וכולן להקל ובלשון פשיטא הן. ולרב חסדא אלימא ליה חזקת הסכין יותר שהיה בחזקת בדוק מחזקת הבהמה שהיתה בחזקת איסור, והלכתא כרב הונא בשלא שבר בה עצמות משום דאלימא חזקת הבהמה שהיתה עומדת בחזקת איסור מחזקת הסכין שהרי איתרע חזקתו ואם שחט עשר בהמות בסמיכות בדיקה ראשונה ולא בדקה בין כל חדא וחדא פסלינן לכולהו בסכין פגומה דאמרינן בעור בהמה ראשונה נפגמה ולא תלינן בעצם דמפרקת דההיא נגיעה בעצם דמפרקת לא עבידא דפגמא בסכין יותר מעור כיון שהוא עושה דרך הולכה והובאה, אבל בשבירת עצמות אחרים שהוא מכה בכח על העצמות בההיא ודאי יש לתלות משום דהוי עור ספק ושבירת עצמות ודאי.
<h2>דף יב.</h2>
ואנן קיי"ל (סבירא לן) דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הלכה הוא, וצריך עיון מנא לן דאמרינן נמי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומוחזקין הן ולא ליחוש לעילופי דהא אפילו בלשנא בתרא דרבינא דסבירא ליה רוב מצויין הן אצל שחיטה מומחין הן סבירא ליה דלא אמרינן מוחזקין הן ואם הלך לו השוחט צרכינן לעדות אחרים רואין אותן ואם כן אמאי אמרינן (דף י"ב) הלך ומצאו שחוט חזקתו שחוט דאמרינן אע"ג שאין חזקת שליח עושה שליחותו אפילו הכי כשר דאי נמי איניש אחרינא שמע ושחט הא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואמאי לא חיישינן לעילופי ואפלו נדחה דברי רבינא דחשש לעילופי נאמר שלא (חש) [נחוש] אלא למי שהוא ודאי לנו שאינו מוחזק אבל באיניש אחרינא דלא ידענו בבירור אמרינן מוחזק הוא כיון שהוא מתעסק בשחיטה שאם לא היה מוחזק לא היה עושה והא מעשים בכל יום דלא בעינן שנים ושלשה פעמים לשחוט לפני חכם ובקי. וי"ל דסמכינן אאביי ורבא ורב אשי דלא בעו לתרוצי למתניתין בדרבינא לא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא נמצא שאין חוששין לא למומחין ולא לעילופי אפילו לאותן שאינן מוחזקין בודאי.
<h2>דף יב:</h2>
זרק סכין לנועצה בכותל ואע"פ שלא נתכוון לשום חתיכה בעולם כשרה כיון דלא כתיב וחתכת אלא וזבחת כיון שהוא זובח אע"פ שלא נתכוון לשום חתיכה בעולם כשרה כיון דלא בעינן כוונה לשחיטה מדאיצטריך למעוטי מתעסק בקדשים דפסול דכתיב (ויקרא י"ט) לרצונכם תזבחוהו לדעתכם זבוחו מכלל דבחולין שרי בדיעבד, ודוקא דזרקה הוא דקא אתי מכח אדם (בן דעת) אבל נפלה ושחטה כדרכה בדרך הולכה או בהבאה פסולה דכתיב (דברים כ"ו) וזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל.
<h2>דף יג.</h2>
שחיטת הנכרי נבלה ומטמאה במשא. כלומר אפילו אחרים עומדין על גבן לא מהני בהו מידי ומכווני לדעת עצמן ולא סמכין אדעתיה דישראל לפיכך מיקריא נבלה דשחיטתן כמתה מאליה נחשב דלא מיקריא שחיטה כלל. ומטמאה במשא דהא כל נבלה מטמאה אלא שבא להודיענו דלא סבירא לן כר' אליעזר דאמר סתם מחשבת נכרי לע"ז ומיתסרא בהנאה קמ"ל מתניתין דלית בה אלא חומר טומאה לא איסור הנאה.
<h2>דף יג:</h2>
השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה. אבל לכתחלה בלילה לא ישחוט דמיירי בלא אבוקה ובלא נר דומיא דסומא שאין שם אורה כלל שאם היה לפניו אבוקה או נר שרינן ליה לכתחלה לשחוט כדתניא לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה כיון דלילה הויא דומיא דיום דהא איכא אבוקה כנגדו.
בין בראש הגג. ולא אמרינן שמא לצבא השמים הוא שוחט, בין בראש הספינה דאע"ג דתנן (דף מ"א) דאין שוחטין לתוך ימים דחיישינן שמא לשרא דימא קא שחיט ה"מ כשבא קילוח הדם של שחיטה בתוך המים אבל אם שוחט על גבי כלי הספינה והדם שותת ויורד על דפני הספינה ליכא למיחש למידי דאמרינן לנקר את ספינתו הוא צריך.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. כלומר דשחיטתו כשרה דלמוצאי שבת מתכשרא אפילו לזה השוחט שעבר העבירה ולא אסרינן בהנאה [צ"ל באכילה וכן בסמוך] כדסבר ר' יוחנן הסנדלר דאמר (כתובות ל"ד) מעשה שבת קדש מיקרו דכתיב (שמות ל"א) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה בין לו בין לאחרים כיון דבמזיד קא עביד קמ"ל מתניתין דשריא באכילה למוצאי שבת אבל ביום השבת עצמו אסורה באכילה מדחזינן דתני תרתי שבת ויום הכפורים ולמה ליה למתני יום הכפורים כיון דתנא שבת שהוא חמור ממנו אלא ודאי לאקושי ליום הכפורים מה ביום הכפורים אסור באכילה דהא יום ענוי הוא אף בשבת כמו כן אסור באכילה באותו יום עצמו משום קנסא דקנסו ליה ולא מבעיא אם לא היה לו חולה מבעוד יום דאסור לאכילה בשבת דהא מתסרא משום מוקצה מחמת איסור שחיטה אלא אפילו היה לו חולה שיש בו סכנה מבעוד יום דלא מיתסר משום מוקצה אפילו הכי אם הבריא בשבת ושחט לאחר שהבריא קנסינן ליה שלא יאכלנה באותו יום עצמו אליבא דדברי הכל אם שחט במזיד ובהא ר' מאיר מודה כדתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר וכו' ואם שחט בשוגג והיה לו חולה מבעוד יום והבריא אליבא דר' יהודה אסור לאכלה בשבת אבל לר' מאיר דבשוגג לא קניס ומשום מוקצה מחמת איסור ליכא כיון שהיה לו חולה מבעוד יום שאם לא היה לו חולה מבעוד יום אפילו ר' מאיר מודה בהא דאסור לאכלה בשבת דהא אית ליה לר' מאיר מוקצה מחמת איסור במסכת שבת (דף מ"ד) בפר' כירה דאע"ג דמבשל בשבת שרי ר' מאיר לאכלו ביום שבת עצמו אבל בשוחט אסר משום דבשוחט איכא איסור מוקצה שהרי לא היה ראוי לאכלו בבין השמשות של שבת אבל מבשל היה ראוי לאכול הבשר מליח כשהוא חי.
<h2>דף טו:</h2>
והלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, ומיירי בשהיה לו חולה מסוכן מבעוד יום דליכא משום מוקצה.
השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה כלומר בדיעבד אין לכתחלה לא מאי טעמא מגל יד לפי שיש לו שתי פיות מצד אחד חלקה כסכין ומצד אחד יש בה פגימות הרבה ומשום הכי לא שרי' לכתחלה לשחוט באותו צד שהוא סכין דגזרינן שמא ישחוט מצד האחר שהוא פגום כולו. ובצור ובזכוכית ובקנה נמי לכתחלה לא משום דמיירי שקבעוה בכותל דהוא תלוש ולבסוף חברו וגזרינן לכתחלה תלוש ולבסוף חברו משום מחובר מעקרו ובמחובר מעקרו פסול מן התורה אליבא דדברי הכל דילפינן מאברהם דכתיב (בראשית כ"ב) ויקח את המאכלת לשחוט את בנו דמשמע בתלוש בעינן. הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין. מפרש בגמרא הכל שוחטין אפילו ישראל משומד לאכול נבלה לתיאבון ובלבד שבדק לו חכם הסכין קודם שישחוט דכיון דאי משכח התירא לא אכיל איסורא אין לנו ספק בו ששוחט כהוגן אבל אם לא בדק לו חכם את הסכין אין לנו לסמוך בו דמטרח לא טרח. ולאחר שחיטה נמי משמע שצריך חכם לבדוק סכינו אם נפגם אם לאו דכיון דסבירא לן השתא דהלכתא כרב הונא בשלא שבר בה עצמות או עצים אם נמצאת הסכין פגומה חיישינן שמא בעור נפגמה וזה השוחט הוא חשוד לאכל נבלה לתיאבון אין לנו לסמוך על בדיקתו מפני שני דברים חדא שאיננו רוצה לבדוק דהא אמרינן מטרח לא טרח ואם נפשך לומר לא דמי טרחת בדיקת הסכין באחרונה לטורח קודם שחיטה לפי שקודם שחיטה אם ימצאנו פגום צריך שיתקננו במשחזת של אבן עד שיסיר פגימתו מה שאין כן בסוף שחיטה שאינו צריך אלא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא לראות אם הוא פגום אם לאו אפילו הכי אין לסמוך על בדיקתו כיון שהוא חשוד לאכול נבלה לתיאבון אם ימצאנו פגום לא ירצה לגלות שלא יהיה לו בשר לאכל. אבל משומד אוכל נבלה להכעיס אסור לאכול משחיטתו אלא אם כן ישראל עומד על גביו ובדק סכין ונותן לו למאן דסבירא ליה דמשומד להכעיס לא מיקרי מין סגי ליה בישראל עומד על גביו מתחלה ועד סוף ולמאן דסבירא ליה דמשומד להכעיס מין הוא (ע"ז כ"ו) לא סגי ליה בישראל עומד על גביו אלא כנכרי נחשב דלא סגי ליה בעומד על גביו וחמור הוא מנכרי דשחיטת הנכרי נבלה אבל לא אסור בהנאה ושחיטת מין אסורה אף בהנאה דכוונתו לע"ז כדתניא (לעיל דף י"ג) שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי יינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין ושורפין הן עם אזכרותיהן ופירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים. ובכל שוחטין. מפרש בגמרא בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה והאי קרומית של קנה מוקים לה בגמרא בסמוניא דאגמא. עשב הגדל באגמי המים וכשהוא יבש הוא חד וחותך ואין קסמין נבדלין ממנו אבל בשאר קנים שגדלים בארץ קסמין נבדלין מהן ואסור לשחוט בהם לכתחלה ואם שחט ובדק ומצאן כבתחלה מותר לאכל משחיטתן. ולעולם שוחטין. מפרש בגמרא בין ביום בין בלילה היכא שאבוקה או נר כנגדו. ובין בראש הגג. ולא אמרינן דילמא חשדי ליה דלחמה ולצבא השמים קא שחיט. ובין בראש הספינה, דאע"ג דתנן לקמן (דף מ"א) אין שוחטין לתוך ימים דאמרינן לשרא דימא קא שחיט אבל בראש הספינה ודם שותת ויורד דרך דופני הספינה מותר דמוכחא מילתא שלא ללכלך את ספינתו הוא עביד ולא מיחזי כשוחט לתוך המים. חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים והצפורן מפני שהן חונקין, מגל קציר שקוצרין בה התבואה פאלגי בלע"ז שפגימתן נוטות כולן לצד אחד בשיפוע. ומגירה סכין מלא פגימות ואינן משופעות ויש לכל פגימה ופגימה מורשא [מכאן] ומכאן ואוגרת ומעכבת כל מה שפוגע בה ואינן חותכות אלא חונקות מחמת הפגימות. וכן שינים. כלומר שירצה לשחוט בשני שנים הדבוקות אע"פ שהן תלושות כסכין פגומה הן נחשבות דהא איכא הפרש בין זו לזו וחונקות אבל בשן אחת לבדה התלושה מותר לשחוט דאע"פ שאין בה כמלא צואר וחוץ לצואר הא קימא לן נמי הני מילי בשהוליך ולא הביא בעינן שיעור גדול כזה אבל אם הוליך והביא אפילו בכל שהוא מותר. והצפורן מפרש בגמרא במחוברת קא מיירי ולא מפסיל משום חניקה אלא מפני שהיא מחוברת ומפני שהן חונקין אשארא קאי ולא אצפורן קאי אבל אי הויא צפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה ולא מצי למיתני פסול בצפרנים תלושות כדקתני בשנים משום דלא משכחת שתי צפרנים תלושות שיהיו מחוברות ודבוקות זו בזו בתולדותן כמו שנמצא בשנים.
בצור ובקנה לכתחלה לא, ואמאי לא והא תנן בכל שוחטין ומרבינן אפילו צור וזכוכית וקנה ומתרץ הא דאמרינן דאיעבד אין לכתחלה לא מיירי בתלוש ולבסוף חברו ואפילו לא בטלו שם דגזרינן לכתחלה משום מחובר מעיקרו או משום תלוש ולבסוף חברו וביטלו שם לגמרי ששוה הוא למחובר מעיקרו ואפילו בדיעבד פסול זו משום [דדמי] הוא למחובר מעיקרו.
<h2>דף טז:</h2>
וצואר בהמה למטה והשוחט מוליך ומביא צואר הבהמה תחת חידוד הסכין ובהכי ליכא למיחש לדרסה אבל צואר בהמה למעלה וסכין למטה חיישינן שמא כובד הבהמה מכביד על חידוד הסכין ושותת ויורד בלא הולכה והוי דרסה. סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה. בסכין תלושה דכיון שהסכין בידו והוא קל מאד יכול להוליך הסכין כרצונו מה שאין כן במחוברת, בעופא דקליל, שהוא קל ואינו מכביד ומוליכו השוחט ומביאו כרצונו.
<h2>דף יז:</h2>
ת"ר סכין שיש בה פגימות הרבה וכו' נקוט האי פירושא בידך באוגרת ומסוכסכת לפי ההלכה שבאוגרת ומסוכסכת בשניהן מתעכבת בהן הצפורן והבשר בין בהולכת צפורן בין בהבאת צפורן בהן מתעכב אלא שיש הפרש בין זו לזו שבאוגרת יש לפגימה שני ראשין בולטין ובכל אחת ואחת הצפורן מתעכב ובמסוכסכת אינו בולט אלא ראש אחד לפי שהשני במשחזת הושחז ומשום הכי לא שרי' למסכסכת בדיעבד אלא כדקאי ארישא דסכינא והוליך ולא הביא וכשרה לפי שאין כח לאותה הבליטה לנקוב העור והבשר והסימנין בבת אחת ואינו נוקב אלא העור לבדו אבל אם הביא הסכין והוליך פסול שאחר כן ההולכה יחזור לנקוב גם הסימנין, ומשום הכי אוגרת שיש לה שני חודין אפילו קיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא פסול דמורשא קמא מחליש העור והשני בזע הסימנין ובאמצע הסכין אפילו מסוכסכת שאין לה אלא חידוד אחד פסולה משום דחורפא דסכינא מחליש העור ואתיא המסוכסכת ובזעא הסימנין, אך אם היתה הפגימה בענין שאין הצפורן מעכב בה בדרך הולכה אלא בדרך הבאה לפי שכל כך היא משופעת אפילו תהיה באמצע הסכין והוליך ולא הביא כשרה השחיטה אבל לכתחלה לא שמא יביא דהא חזינן במגל יד שצדו אחד סכין לבדו כיון (שמצא) [שמצד] השני יש לו פגימות הרבה אסרינן לכתחלה לשחוט במגל יד משום גזירה שמא ישחוט מצד האחר שיש פגימות הרבה כל שכן וכל שכן בהאי פגימה שהזכרנו שהיא באותו הצד עצמו שאסור לכתחלה לשחוט בה אבל בדאיעבד כשר כדתנן השוחט במגל קציר (כדרך) [בדרך] הולכתה היא אסורה באכילה אבל לא מטמאה במשא לב"ה. וסכין עולה ויורדת כנחש כגון שהיתה בתחלה בפגימות הרבה והושחזו במשחזת ולפיכך היא עולה במקום אחד במקום שלא היה פגום בו ויורד באותו מקום הפגימה שהושחז מותר לשחוט בה לכתחלה. דדמייא לסאסא. ארישטא בלעז והוא זקן שבלים שאינו חלק כל כך כך סכין שאין פיה חלקה אבל פגם אין לה כשרה ובלעז אשפירא, בשימשא, הולך ומעמידו בשמש וחודה למעלה ומסתכל בצלה של סכין ואם יש פגם בסכין ניכר הוא בצל שהחמה נכנסת בפגם, במיא, שהופך הסכין וחודה למעלה ואוחזה בידו בשיפוע וראשה למעלה ומטיף על חודה באצבעו אם יש בה פגם נופלין שם המים ואין יורדין עד סוף הסכין וכן עושין מצד האחר, בשרא אכלא, כלומר בשר היא באה לחתוך לפיכך עיקר בדיקותיה בבשר או בריש לישניה או בבשר אצבעו אם בשר זה פוגע בפגם כך יפגע בו בשר הסימן אבל בדבר אחר לא היה בודקה שמא דבר קשה עובר על הפגם הקטן ואינו חוגר או דבר שהוא רך יותר מדאי נכנס לתוך פגם קטן אע"פ שאינו פגם לקלקל סימן, אבשרא, בשר האצבע, ואתלת (רותחא) [רוחתא] באמצע חודה ובצדדין שמא יהיה על חודה בצדה ונאחז הסימן בעוקץ ונקרע ולא אמרינן בית השחיטה מירוח רוח ולא יגעו הסימנין בצידי הסכין.
<h2>דף יח.</h2>
האי טבחא דלא סר סכיניה קמיה חכם, כלומר שלא הראהו לחכם ממנו לבדקה משמתינן ליה כדחזינן סמך בשאול דכתיב (שמואל א' י"ד) ושחטתם בזה ואכלתם כלומר שבדק להם סכין, נמצאת סכינו יפה סגי ליה בשמתא לפי שלא חש לכבוד חכם, ואם לא נמצאת סכינו יפה קנסינן ליה שמעבירין אותו שלא ישחוט עוד לשום אדם ולא יהיה נאמן בדבר ומכריזין אבשריה דטרפה היא אפילו אליבא דרב חסדא דסבירא ליה שמא בעצם דמפרקת נפגם דהא לא היתה לנו זו הסכין בחזקת בדוקה כיון שלא ראהו חכם וחיישינן שמא פגום היה מתחלה לפיכך לא רצה להראותו לחכם, ושיעור פגימת הסכין כדי שתחגור בו צפורן.
השוחט במגל קציר בדרך הולכתה וכו' כלומר שפגימותיה כולן עומדות בשיפוע גמור שאם תעבור עליהן הצפורן מראש הסכין לסופו לא תתערב פגימה בצפורן כלל והוא כששחט והוליך ולא הביא בית שמאי פוסלין דגזרו הולכה אטו הובאה וכי היכי שאם הביא הוי נבלה הכי נמי בהולכה לבדה הוי נבלה ומטמאה במשא, ובית הלל לא גזרי דאפושי טומאה לא מפשינן משום גזרה והכי מפרש בגמרא. ואם הוחלקו שיניה כלומר כל אותן העוקצין במשחזת והוי הסכין נמוך במקום אחד ועולה במקום אחר אפילו הכי מותר לשחוט בה לכתחלה.
אבל באכילה אסורה, מפורש בפירוש המשנה דאמרי' בגמרא דאפילו לבית הלל דמכשירין לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה, והא דקאמרי' ברישא דסכין שיש בה פגימות הרבה שהיא נידמת כמגרה דמטמא במשא לא דמי להא דההיא מיירי שכל הפגימות היו מענין מסכסכת שפירשנו שיש לכל אחד ואחד קרן ושבו כאוגרת כיון שיש שם פגימות הרבה ולפיכך מטמא במשא אבל אם הם כזה הענין שפירשתי במגל קציר שמשופעות הם לגמרי ואינן ניכרות כלל בדרך הולכה הויא אסורה באכילה.
השוחט מתוך הטבעת בטבעת הגדולה שהיא עליונה לכולן קאמר שאין טבעת למעלה ממנה אלא השיפוי כובע בולט ועולה וזה הטבעת גדולה היא משונה וניכרת משאר הטבעות העומדין למטה שזה הטבעת גדולה והיא מקפת כל הקנה והקנה עשוי בענין אחר שהוא כולו כמין עצם רך ואין בו בשר כלל אבל בשאר טבעות רצועת בשר מחברתן בסופן ולא ממין קנה הוא. ומטבעת גדולה ולמטה לצד הגוף הוי מקום שחיטה אבל לא למעלה ממנו ופליגי השתא ר' יוסי בר' יהודה ורבנן ואם התחיל לשחוט בתוך הטבעת הגדולה ושייר בה מלא החוט על פני כולה לצד הראש סמוך לשיפוי כובע שלא הטה הסכין לצאת מן הטבעת לצד הראש עד שגמר כל הטבעת כולה כשרה השחיטה לדברי הכל אע"פ שהגרים אחר כן כלפי שיפוי כובע שהרי נגמרה שחיטתו תכף שגמר לשחוט כל הקנה. אבל היכא שהתחיל להגרים לצד שיפוי כובע תכף ששחט רוב טבעת גדולה פסלי רבנן הואיל וגמרו בפסול דלא סבירא להו לרבנן הא דתנן (לקמן דף כ"ז) רובו של אחד כמוהו ולר' יוסי בר' יהודה כשרה דברובא איתכשר לה שחיטה אידך כי קא שחיט מחתך בשר בעלמא הוא דסבירא ליה רובו ככולו כדלקמן. ובגמרא דדחי לדעת רבנן ור' יוסי בר' יהודה ומכשיר לשחוט בתוך השיפוי כובע דמקום שחיטה מקרי לר' חנינא בן אנטיגנוס מכל מקום יש ללמוד ממנה אם יארע כמקרה הזה בשיפוי כובע ששחט אותו רובו והגרים כלפי הראש אי סבירא לן כרבנן פסולה ואי סבירא לן כר' יוסי בר' יהודה כשרה, ואם שחט רוב בשאר טבעות שרצועת בשר מחברתן והגרים לצד הראש עד שהגיע למעלה משיפוי כובע אמרינן בגמרא דפסולה היא השחיטה שאין רוב שאר הטבעות נחשב כולו מחמת אותו בשר שמחברתן שאותו הבשר אינו משלים לרוב הקנה.
<h2>דף יח:</h2>
חיטי שני בועות כמין בשר דומין לחיטי ומונחין על פי הקנה אצל הכובע, שייר בחיטי כמו שיירי חיטי כלומר כשהניחן כולן לצד הראש ולא נגע בהן כלל נמצא שלא שחט במקום כשר לשחיטה אלא התחיל למעלה משיפוי כובע.
<h2>דף יט.</h2>
אכשר משיפוי כובע ולמטה הוא למעלה מטבעת הגדולה לא כמתני' ולא כר' יוסי בר יהודה דלכולהו צריך שישאר קצת מטבעת גדולה ומוקים לה בגמ' דאליבא דר' חנינא בן אנטיגנוס היא דפליג בבריתא בהדי דר' יוסי בר יהוד' ורבנן דתניא העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה ומוכח בגמ' שעל מוגרמת שמודין רבנן שהיא מוגרמת (שהיא כשרה) דהינו למעלה מטבעת הגדולה העיד הוא שהיא כשרה וכיון דמפקת ליה מטבעת הגדולה אין מקום אחר ראוי לתת בו סימן לשחיטה אלא השיפוי כובע.
<h2>דף יט:</h2>
השוחט מן הצדדין. צדי הצואר שחיטתו כשרה וה"ה דאפילו לכתחלה נמי מותר אלא איידי דבעי למתני המולק מן הצדדין דמליקתו פסולה אפילו בדיעבד נקט נמי בשחיטה לשון דאי עבד. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. מוקים לה בגמרא בשלא החזיר הסימנין לאחורי העורף אלא שהתחיל מן העורף ומשום הכי פסולה דאי שחט המפרקת ורוב בשר קודם שיגיע לסימנין איטרפא לה בשבירת מפרקת ורוב בשר אלא אפילו לא יהיה רוב בשר עמה פסולה משום דהוי מחליד שאינו שוחט כדרך כל השוחטין. המולק מן העורף מליקתו כשרה ומוקים לה בגמרא לאו מן העורף ממש דהא כתיב (ויקרא ה') ממול ערפו אלא ממול ערפו רוצה לומר ועורף מקרי מה שיש משיפוי הראש מאחוריו כל דלהדי (דאחורי) פרצוף פניו וכל מה שסמוך לו שהוא כנגד הגרון ששם הסימנין הוא נקרא מול עורף והוא כשר למליקה, ועיקר מליקה בצפורן מחוברת ובדרסה שקוצץ ויורד וזהו מצותה בלא מוליך או מביא, וה"ה אפילו לכתחלה שרי אלא איידי דבעי למיתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה אפילו בדיעבד תנא נמי שמליקתו כשרה בדיעבד. השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה, מן הצואר שהוא למטה מן הפנים מצד הפנים ושם הסימנין שחיטתו כשרה, וה"ה דאפילו לכתחלה דהא מצותו בהכי אלא איידי דבעי למתני בסופא המולק מן הצואר מליקתו פסולה אפילו בדיעבד תנא נמי בשחיטה דיעבד. המולק מן הצואר אפילו יחזיר הסימנין לאחורי העורף דשובר מפרקת תחלה ואחר כך הסימנים אפילו הכי פסולה לפי שמצותו להתחיל מצד העורף ולא מצד הפנים, וכל העורף כשר למליקה, האי עורף נמי ממול עורף רוצה לומר וכל מה שכשר לשחיטה מצד הגרון שהוא מטבעת גדולה עד כנפי ריאה התחתונה כשר למליקה כנגדו ומתרבי זה מלשון וכל דנקט בעורף ובצואר. נמצא כשר בשחיטה וכו' כיון שאנו רואין שהמקום הכשר לשחיטה פסול למליקה וכל אחד כשר בהפך חברו הכי נמי מרבינן שאר הלכות שחיטה כגון מוליך ומביא וסכין שכשר בשחיטה פסולין למליקה ומה שכשר במליקה כגון צפורן מחוברת וקוצץ ויורד דהיינו דרסה פסול בשחיטה, וה"ה דלא איצטריך סיפא למיתני דכשר במליקה פסול בשחיטה דהא תנא לה לעיל [ט"ו ע"ב] חוץ מן השנים והצפורן מפני שהן חונקין ובאידך פירקין [ל' ע"ב] התיז את הראש בבת אחת שחיטתו פסולה דזהו דרסה אלא איידי דתנא רישא לאשמועינן מוליך ומביא דכשר בשחיטה ופסול במליקה אפילו בדיעבד תנא סיפא.
<h2>דף כ:</h2>
הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרין אלא במליקה לפי שכיון שהותר במליקה דרסה כדאמרינן קוצץ ויורד וזהו מצותה הכי נמי אין נוהג בו עיקור והוא הדין לחלדה אבל שהייה פשיטא שנוהג בו שאם סלק ידיו ממנה נמצא דכניקב מעיקרא דמי ונוהג בקדשים והגרמה נמי נוהגת בו מכתוב (ויקרא ה') ממול ערפו מי [צ"ל אי] אתחיל מראשו ואזיל בשיפוע עד שמגיע למול עורף פסולה אבל בשחיטה נוהג עיקור ככל הלכות שחיטה.
<h2>דף כא.</h2>
נשברה מפרקת עם חוט השדרה ורוב בשר העורף סביבות המפרקת נבלה ומטמאה במשא מיד אע"פ שלא נחתכו הסימנין והיא מפרכסת ואם חתך הסימנין אחר כך אינו מועיל לטהרה מידי נבלה אבל בלא רוב בשר טרפה היא ולא מטמא במשא כל זמן שהיא מפרכסת, מטמא באהל. ואסור לכהן בזמן הזה לבא בבית שהוא שם דכמת גמור הוא מה שאין כן אם נשחט בו שנים או רוב שנים כדתנן (פ"ק דאהלות ונזיר מ"ג ורי"ף ה' טומאה) אדם כי ימות באהל אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו הוא מגוייד אפילו ששחט בו שנים או רוב שנים. ניטל הירך ממקומו וחיבור הוא דבוקה [צ"ל ממקום חבורה ודבוקה] בבוקא דאטמא. וחלל שלה. כלומר לאו שניטל העצם עם קצת הבשר הפנימית ונשאר בשר העליון והעור או חצי הירך או שלישיתו וחופה את המכה דהתם טרפה הוא כדתנן (לקמן דף מ"ב) בהמה שנחתכו רגליה דהיינו האחרונים כשרה מן הארכובה ולמעלה טרפה אבל כשניטל הבשר עד שנראית גומא של מקום חתך כעין חלל נבלה היא ומטמא במשא אע"פ שמפרכסת. כל שרבוצה ונראית חסרה, דרך הבהמה לרבוץ על ירכה ומתכסה ירכה כרבוצה [צ"ל ברביצתה] ואם נראית חסרונה כשהיא רבוצה נבלה.
<h2>דף כב.</h2>
כשר בתורים פסול בבני יונה, לפי שתורים גדולים כשרים וקטנים פסולין מאחר שלא מצינו בכל התורה כולה שיאמר בני תורים אלא תורים ובבני יונה לא אשכחן נמי בשום מקום דקרי להו יונים דמשמע גדולים אלא בני יונה ואע"פ שמצינו ותור וגוזל (בראשית ט"ו) דלא כתיב ביה בני גוזל שהוא בני יונה הא לא קשיא דגוזל נמי בלשון חכמים הוא נופל על האפרוחים ולא על האמהות כדתנן להביא גוזלות (תענית כ"ח) וגוזלות שלא פרחו (פ"ק דב"מ). תחלת הציהוב שבזה ושבזה פסול, תחלת הציהוב יונים המתחילות כנפים שסביבות צוארם לצהוב פסולין בזה ובזה דיצאו מכלל קטנים ונפסלו ובתורין פסולין דעדיין לא באו לכלל גדולים שאינן נקראים גדולים עד שיצהיבו שיהיו כנפי גופן גדולים ואדומין כמראה הזהב שהוא אדום, ומפרש בגמרא שבני יונה נמי דקטנים כשרים ולא כל קטנים עד שיעלעלו וכו' פירוש דכי שמיט גדפא מיניה ואתייא מיניה דמא אבל קודם לכן פסולין ואי נמי למצוה משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א') וכך היה מקובל להם מהלכה למשה בסיני.
<h2>דף כג:</h2>
הכשר בפרה וכו' שהפרה כשרה בשחיטה ועגלה ערופה הבאה על החלל שלא נודע מי הכהו פסולה בשחיטה אלא בעריפה דחזינן עיכובא מייתור לשון דכתיב וערפו שם (דברים כ"א) וכתיב הערופה בעריפה אין בשחיטה לא ובפרה נמי חזינן עיכובא מדכתיב חקה בפרה וכל היכא דכתיב חקה עיכובא הוא וכתיב ושחט את הפרה לעיניו (במדבר י"ט וצ"ל אותה לפניו) בשחיטה אין בעריפה לא ופרה אדומה ועגלה ערופה מעשה שניהם חוץ לעזרה היו אע"פ שבעגלה כתיב בה כפרה כקדשים דכתיב [דברים שם] כפר לעמך ישראל ופרה נמי נקראת חטאת דכתיב [במדבר שם] חטאת היא.
<h2>דף כד.</h2>
כשר בכהנים וכו' שהכהנים כשרים לעבודה משיבאו שתי שערות עד שיהיו ידיו רותתות שאם ישחטו יפסלו הזבח או יקבלו הדם ישפכו הדם. ובלויים בעוד שהיו במדבר שהיתה עבודת הקדש עליהם שהיו נושאין הארון והקרשים והאדנים והעמודים לא היו כשרים ליכנס לטורח הזה אלא מבן ל' ועד בן נ' דכתיב ומבן חמשים שנה (במדבר ד') ומדחזינן בלויים דכתיב זאת אשר ללויים (שם ח') מכלל ולא לכהנים. ובלויים נמי לא היו נפסלין בשנים בשילה ובית עולמים לפי שהיה המשכן קבוע שם ולא היו עובדים שום עבודה אלא שאומרין שירה ולא היו נפסלים לעולם אלא בקול מדכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד (דה"י ב' ה') שצריך (לבסס) [לבסם] את קולם שיהיה נראה כקול אחד ולא שיהיה קול אחד צרוד וקול השני דק, וכשר בלויים דהיינו בעלי מומין דמדכתיב זאת בלוים משמע זו פיסול השנים נוהג בהם ולא פיסול אחר. פסול בכהנים דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב (ויקרא כ"א).
<h2>דף כד:</h2>
הטהור בכלי חרס וכו' דהיינו מגבו שאם יגע שרץ על גבי כלי חרס טהור דכתיב (במדבר י"ט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא ומשמע הא יש צמיד פתיל עליו טהור ש"מ דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו ואפילו עמד באהל המת ובודאי הך קרא בכלי חרס מיירי מרבוי לשון דכתיב פתוח דלא צריך דמלשון אשר אין צמיד פתיל עליו מכלל דפתוח היה אלא להודיענו דבכלי חרס מיירי ולשון פתוח ר"ל כלי שמנהגו להיות טומאה קודמת לפתחו כלומר שתכף שהשרץ או המת נכנס באויר הכלי יטמא דכתיב (ויקרא י"א) וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו אע"פ שלא נגע כל אשר בתוכו יטמא אע"פ שלא נגעו כל האוכלין אל התנור או אל כלי חרס אלא מקצתן נטמאו כולן אפילו מלא חרדל כולן שניים נחשבים לפי שהתנור או הכלי חרס הן ראשונים האוכלים שבתוך אויר התנור כולם שניים הם אע"פ שלא נגעו לכלי חרס אלא זה מחמת זה דלשון תוך כולל האויר כמו הנגיעה ממש. טמא בכל הכלים המטמאין מגבן ולא מהני בהו צמיד פתיל. וטהור בכל הכלים דהיינו אויר שאין מטמאין אלא אם כן נגע מדכתיב בכלי חרס תוכו בשני מקומות ולא כתיב אל התוך וכל אשר בתוכו משמע מיעוטא תוכו של זה ולא תוכו של אחר כגון כלי עץ וכלי מתכות.
<h2>דף כה.</h2>
הטהור בכלי עץ וכו' כגון פשוטי כלי עץ אע"פ שהוא כלי וראוי למלאכה טהור דכתיב (ויקרא י"א) וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ ולא כתב על כלי עץ וכתב מכל כלי עץ משמע מקצת כלי עץ ולא כל כלי עץ דהיינו כלי שאין לו תוך וחלל. א"נ דאיתקש כלי עץ לשק דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק דיש לו בית קיבול אף כלי עץ נמי לפי' פשוטיהן טהורים. טמא בכלי מתכות. מדנקט כלי עץ ולא נקט כלי מתכות ובלבד שיהיו אותן הפשוטין כלים כגון שפודין ואסכלאות אבל חתיכות של ברזל שאינן ראויין להשתמש בהן טהורין טהור בכלי מתכות. כגון גולמי כלי מתכות שהן כלים שאינן נגמרין לגמרי שמחוסרין אפילו מלאכה אחת כגון להחליקן ולצחצחן מבחוץ אע"פ שבית קיבול שלהן נגמר לגמרי אפילו הכי טהורים הן לפי שהן עשויין לכבוד ולהתכבד בהן בפני האורחין ואין כבוד לבעלים אלא כשהן מצוחצחין מה שאין כן בכלי עץ שכיון שנגמרה חטיטתן אע"פ שלא החליקן ושפשפן דרך העולם להשתמש בהן לפי שאין דרך אנשים גדולים ועשירים להשתמש בכלי עץ אלא אנשים פחותים והן אינם מקפידין בשפשופן ובחליקתן אבל אם היו חסרים קצת מחטיטתן אע"פ שיש להם בית קיבול גדול קב או קביים טהורים הן עד שתגמור כל החטיטה.
<h2>דף כה:</h2>
החייב בשקדים המרים וכו' החייב במעשר בשקדים המרים דהיינו כשהן קטנים שהן ראויין לאכילה פטור במתוקים דהא לא נגמר הפרי, והחייב במתוקים דהיינו כשהן גדולים ונגמרין פטור במרים דהא לאו בני אכילה נינהו ואע"פ שהן ראויין למתקן על ידי האור.
התמד עד שלא החמיץ וכו' תמד נקרא מים הניתנים על שמרי היין אם היה יוצא מהן הרובע יותר על מידת המים שנתן לתוכה כגון שנתן בו ג' קבין מים ונמצא בו ארבעה אליבא דדברי הכל יין מיקרי והיה נלקח בכסף מעשר ויהיו מברכין עליו בורא פרי הגפן דחמרא מזיגא הוא דכל חמרא דלא דרי על חד תלתא [מיא] לא שמיה חמר דכל חמרא דלא דרי חד לתלתא מים ואין טעם יין ניכר בו הרבה לאו חמרא הוא מעיקרו אלא ודאי שאי אפשר הוא שיתבטל ויין גמור הוא ומברכין עליו ומקדשין עליו ואם לא יצא מהם יותר מן (השמינית) [השישית] כגון חצי קב בשלשה קבין מים אליבא דהלכתא לאו חמרא הוא דאמרינן (ב"ב צ"ו) תלתא על תלתא נפיק פש ליה פלגא ופלגא בשיתא פלגי מיא לאו חמרא הוא ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, וקאמרינן השתא שאם לא מצא שם אלא כדי מדתו או עד ששיתו אם לא החמיץ אע"פ (שבשמא) [דשמא] יחמיץ לבסוף אינו נלקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה בשלשת לוגין כדין מים גמורים דהא טעמיהו וחזותיהו השתא מיא נינהו ואע"פ שיש באלו שלשת לוגין קצת יין דר' יוחנן בן נורי הוא שהולך אחר המראה ומשהחמיץ אינו פוסל דכיון שהחמיץ איגלי מילתא למפרע דחמרא הוא אותן שלשת קבין מים ומחצה שיצאו מן השמרים כיון שהחמיץ בודאי הקב האחד היה יין ושני קבין ומחצה היו מים וקב אחד יין בפחות משלשה קבין מים יין גמור הוא נמצא שבאלו שלשה לוגין תמד יין היה מעורב בהן ולפיכך החמיצו וטעמן יין, ולא מבעיא אם בהחמיץ נשתנה ממראה מים למראה יין שאינו פוסל את המקוה לדברי הכל דחמרא מזיגא מקרי ובטלים המים ביין דהא טעמא וחזותא חמרא נינהו אלא אפילו לא נשתנה מראיתו והוא עדיין כמראה מים אינו פוסל את המקוה לדברי הכל דיין הוא ואפילו לר' יוחנן דאזיל אחר המראה דכי אזיל אחר המראה היכא שאין המראה היפך הטעם אלא עוזר אותו כגון ג' לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב אחת חלב ומראיהן מים דאליבא דרבנן לא פסלי המקוה שאין מצטרף החלב למים לפסול את המקוה אע"פ שמראיהן וטעמן מים כיון שלא היו כולן מין מים ואליבא דר' יוחנן מצטרפים לפסול לפי שמראיהן וטעמן מיא נינהו ולא חלב אבל היכא שהיה טעמן חלב או יין (לא) לא הוה אמר ר' יוחנן לפי שהטעם הוא עיקר יותר מן המראה וכיון שהיה בו מתחלה ממשות בזה הטעם שהרי נפל לתוכו קצת חלב או יין לא יבטל הטעם מפני המראה ולא דמי להא דאמר בבבא בתרא (דף צ"ו) דשמרים שיש בהם טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואין מברכין עלייהו בורא פרי הגפן דהתם איפשר שמיירי שלא מצא בהן אלא כדי מידתו שאין בו ממשות יין לעולם. ודין שלשה לוגין מים שאובין שפוסלין את המקוה הני מילי במקוה חסר אבל במקוה שלם לא פסלי אפילו נפלו לתוכו מ' סאה אחרים. אבל אם יפלו שלשה לוגין יין אפילו למקוה חסר אינו נפסל בהן אלא אם כן נפל מן היין כל כך עד שישתנו מראה המים ממראה היין ואפילו יהיה מקוה שלם ויפול לתוכו כל כך שישנה מראה המים יפסל המקוה (ששינו מראה המקוה נפסל המקוה.) ומשום הכי אייתי בהאי פרקין משנת התמד ומשנת אחים השותפין משום דדמו קצת למשנת כשר בשחיטה פסול במליקה שגם אלו אין דינם שוה בכל ענין כדמפרש ואזיל. האחים השותפין כשחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה כלומר האחין שחלקו אע"פ שהם נשתתפו היום כיון שחלקו כמי שלא נשתתפו דמו והן חייבין בקולבון כל אחד ואחד שפירושו הכרע כשישקלו שניהם חתיכה של כסף שיש בה שקל שלם מצומצם ושיעור הכרע אחר לפי שכיון שחלקו לא היה להם לשקול בבת אחת לפי שכל אחד ואחד חייב לתת על חצי שקלו הכרע שהרי הוא נותן שקלו מממונו על עצמו שהרי יודע הוא ומכיר חלקו מממון אביו שהרי חלקו והכיר כל אחד ואחד חלקו. פטורין ממעשר בהמה. מן הטלאים הנולדים להם כל ימי שותפותן שהשותפות פטורה מן המעשר של בהמה דכתיב (במדבר י"ח) יהיה לך ולא של שותפות ובבכורות (דף נ"ו) מוקים לה להאי קרא במעשר ואע"ג בבכורות [צ"ל דבבכורות] כתיב. וכשחייבין במעשר בהמה כגון שלא חלקו לעולם חייבין הן במעשר בהמה כל אותן טלאים הנולדים להם כל ימי שותפותן דלא מיקרי שותפות כלל לפי שהממון עדיין מוחזק הוא בחזקת הראשון שעדיין לא חלקו ולא זכה כל אחד בשלו ובחזקת האב קאי ולפיכך פטורין מן הקולבון לגמרי אפילו מקולבון אחד ושוקלין בין שניהם שקל שלם שממון אביהם בחזקתו עומד ודומה שהאב שוקל משלו על בניו ותנן (שקלים פ"א) השוקל על יד שכינו ועל יד בן עירו פטור מן הקולבון ובניו נמי אין מצות שקליהן עליו והוה ליה כשכינו ובן עירו דפטור לגמרי משום קולבון מעולם.
<h2>דף כו:</h2>
כל מקום שיש מכר וכו' כלומר כל זמן שהבת קטנה ואביה זכאי למכרה אין קנס אם נאנסה או נתפתתה אין לאביה חמשים כסף דנערה כתיב (דברים כ"ב) ונתן לאבי הנערה חמשים כסף נערה ולא קטנה ולא בוגרת. וכל מקום שיש קנס דהיינו כשהיא נערה שהביאה סימנין, אין מכר, אין רשאי האב למכור את בתו דתניא בערוכין (דף כ"ט) יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת קל וחומר מכורה כבר יוצאה עכשיו בסימני נערות דכתיב (שמות כ"א) ויצאה חנם אלו ימי נערות (קדושין ד') אין כסף אלו ימי בגרות שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ובגמרא מוקים לה אליבא דר' מאיר אבל אליבא דחכמים יש קנס אפילו בקטנה ונערה דכתיב בקנס למעט בוגרת אתא.
כל מקום שיש מיאון וכו' יתומה שקבלה אמה או אחיה קדושיה ואפילו לדעתה יכולה למאן ולומר לא צבינא ליה ולא רעינא ביה ויוצאה בלא גט לפי שאינה ברשות אמה או אחיה לקדשה כמו שניתן רשות לאביה לקדשה דכתיב (דברים כ"ב) את בתי נתתי לאיש הזה וגו' ועד שתביא שתי שערות בת מיאון היא ואינה חולצת לפי שכל ימי קטנותה אינה ראויה לחליצה דכתיב (דברים כ"ה) ואם לא יחפוץ האיש איש ולא קטן ומקשינן אשה לאיש ומשנראית לחליצה גדולה נקראת ולאו בת מיאון היא וקידושיה קדושין וצריכה גט ומתניתין זו דברי ר' מאיר היא אבל ר' יהודה סבירא ליה דאפילו נערה שהביאה שתי שערות יכולה למאן עד שירבה שחור על הלבן ובת חליצה נמי היא משתביא שתי שערות לבדן נמצא דיש מיאון במקום חליצה. ופירוש שירבה שחור על הלבן מפרש במסכת נדה (דף נ"ב) לא שירבה ממש אלא שיהיו שתי שערות כל כך ארוכות ששוכבות על הבשר ונראה כמו שירבה שחור על הלבן.
בכל מקום שיש תקיעה וכו' שש תקיעות תוקעין ערבי שבתות (וערבי) [ו]ימים טובים והן מפורשות בבריתא במס' שבת (דף ל"ה) אחת להבטיל את העם מן המלאכה שבשדות שנייה להבטיל עיר וחניותיה שלישית להדליק את הנר ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע להבדיל בין קדש לחול ושובת. הבדלה על הכוס ובתפלה וביום טוב שחל להיות ערב שבת נמי תוקעין אע"ג שגם היום יום טוב הוא ואין כאן מלאכה אפילו הכי תוקעין להבדיל ממלאכת אוכל נפש ולא מבדילין מפני שהנכנס חמור מן היוצא. חל להיות במוצאי שבת מבדילין לפי שהיוצא חמור מן הנכנס אבל תקיעה אין שם. כיצד מבדילין כשחל להיות יום טוב אחר שבת דהא לא שייך למימר ביה בין קדש לחול אומר בין קודש לקודש ור' דוסא אומר בין קודש חמור לקדש הקל ובגמרא קאמר דלא הודו לו חכמים דלא מזלזלינן ביום טוב לקרותו קודש הקל.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה. ובגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון דאיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך ומתרץ האי דנקט דאיעבד אאחד בעוף קאי דלכתחלה אם בא לשאול לחכמים [כמה] ישחוט מורינן לו שישחוט שני סימנין גם בעוף ומשום עוף תני דאיעבד בבהמה אי נמי שייך דאיעבד בבהמה דקאי ארובו של אחד כמוהו ונקט לישנא דאיעבד [ד]לכתחילה מצריכן ליה לגמור הסימנין כולן בין בעוף בין בבהמה ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין ומוכח בגמרא דלא מצריך ר' יהודה לורידין שחיטה גמורה בהלכות שחיטה שאפילו שהה בהן או דרס בהן לא מיפסלא בהמה אלא משום איסור דם קא מצריך לנקבן בשעת שחיטה משום שהדם חם וזב ויוצא מאליו שאם ימתין אחר שעה נקרש הדם בורידין ובשום מליחה בעולם לא יצא הדם מהם לפי שאין המליחה מועילה לגמרי אלא לדם האברים שאינו כנוס במקום אחד אבל לא לדם הכנוס אלא אם יחתוך הורידין ושאר גידי הדם בשנים ושלשה מקומות והאי עד שישחוט עד שינקב רוצה לומר וזה שהזכיר בהם שחיטה משום דבעינן נקיבה בשעת שחיטה ואחד בעוף דקתני לא שנא וושט או קנה. תני [חצי] אחד בעוף והא לא איצטריך למיתני דפשיטא הוא דפסולה היא כיון דתני ברישא דצריך רוב אחד בעוף אלא משום דבעי למיתנא אחד וחצי בבהמה דשחיטתו פסולה דמהו דתימא שיועיל שחיטת כל הסימן האחד להשלים לרוב בסימן השני וקמ"ל דלא דשחיטתו פסולה תנא ברישא נמי חצי אחד בעוף וכו'. רוב אחד בעוף וכו' ובגמרא מקשינן למה לי תו למיתני הא תנא ליה ברישא רובו של אחד כמוהו ומתרץ דרישא מיירי בחולין שאינו צריך לדם ומשום הכי סגי ליה ברוב כל אחד ואחד וסיפא אשמעינן אפילו בקדשים שצריך לדם לקבל לדם ולשפוך על ארבע קרנות המזבח אפילו הכי סגי ליה ברוב בדאיעבד אבל לכתחלה צריך שנים דהא אפילו בחולין צריך לכתחלה שנים.
גמרא השוחט אחד בעוף וכו' ורובו של אחד כמוהו דוקא בדאיעבד אבל לכתחלה מיבעיא לשחיטת כוליה סימן ולהכי נקט השוחט ומשמע דאיעבד בין בעוף בין בבהמה אבל אחד בעוף אפילו לכתחלה דלא צריך שנים דסבירא ליה לרבי' רב אלפאסי ז"ל דלית הלכתא כתירוצא קמא שתירץ אאחד בעוף דהוה משמע דאפילו לכתחלה בעוף צריך שנים אלא לתירוצא בתרא שתירץ ארובו של אחד כמוהו בין בעוף בין בבהמה. לחייבו בשני סימנין כבהמה. לפטרו בלא כלום כחגבים.
<h2>דף כח.</h2>
מלמד שנצטווה משה כו' דייק א' אחד וש' שנים ור' רוב ר"ל רובו של זה ורובו של זה. ושט ולא קנה. שעיקר החיות בושט דהא ת"ל [צ"ל ק"ל] שהושט פיסולו בנקיבת משהו והקנה ברובו לפיכך [היכא] דליכא אלא סימן אחד בעינן שיהיה הסימן החשוב שתלוי בו החיות והוא הושט.
שחט את הושט ואחר כך נשמטה הגרגרת וכו' בעוף מיירי דסגי ליה בסימן אחד. כל ספק בשחיטה פסולה משום דרב הונא (דף ט') דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. שמוטה ושחוטה (דף נ"ד) כלומר הגרגרת עצמה מצאה שמוטה לגמרי ולא ברובה ושחוטה כשרה שאם היתה עקורה הגרגרת קודם השחיטה היאך היתה נשחטת הלא מיד שהיתה עקורה לגמרי היתה יורדת ונכנסת למטה מן החזה ומוקים לה רב נחמן בשלא תפש בסימנין כלל בשעת שחיטה שאם היה תופשן לא היו יכולין לירד למטה. ומיירי נמי שהיתה עקורה לגמרי שאם לא היתה עקורה אלא ברוב כדאמרינן (דף מ"ב) סימנין שנידלדלו ברובן אפילו לא תפש בסימנין פסולה שהרי לא יכלו לירד למטה מפני אותו המיעוט ולפיכך נשחטה וכיון שלא תפש בסימנין לא צריך להקיף אליבא דרב ובתפס בסימנין יש לומר דפליג רב דלא מהני ליה הקיפה בבהמה אחרת ואין לה תקנה להכשירה כיון דבאותה הבהמה עצמה לית אפשר לדמויה. והלכתא כותיה דרב מדפירש רב נחמן למילתיה דרב. ר' יוחנן אומר יביא בהמה אחרת ויקיף. כלומר יביא בהמה אחרת וישחטנה ואחר כך יעקור כל הסימנין ויראה היטיב אם (יראה) [ידמה] עיקור הראשון לשני מותרת ואם לא ידמה אסורה אבל באותה הבהמה עצמה אי אפשר לדמות כגון שישחוט פעם אחרת למטה מן השחיטה ואם ידמו שתי שחיטות אלו נמצא שכולם היו לאחר עיקור הסימנין וטרפה ואם לא ידמו שתי השחיטות ש"מ שהראשונה היתה קודם עיקור לפיכך האחרונה אינו דומה לראשונה אפילו הכי לא הוי בחינה גמורה ואע"פ שאינן דומין משום שהשחיטה הראשונה אע"פ שהיו הסימנין כולן נעקרין עדיין היה קצת חיות לבהמה כדאמרינן (גטין ע') גבי אדם שחט בו שנים או רוב שנים ואומר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אבל שחיטה האחרונה כבר יצתה נשמתה לגמרי ומשום הכי לא דמו. ור' יוחנן מחמיר בהיכא שלא תפש בסימנין דצריך היקף דחייש שמא נעקרו הסימנין רובן קודם שיתחיל לשחוט ולפיכך צריך היקף אם ידמו שני העיקורין זה לזה ומיקל בהיכא שתפש בסימנין דסגי ליה בבדיקה, ורב נחמן מיקל כשלא תפש דלא צריך היקף ובתפש בסימנין לא סגי ליה בהיקף. ולית הלכתא כר' יוחנן אלא כרב מדמפרש רב נחמן למלתיה ואע"ג דסבירא לן כר' יוחנן (דף נ') דמקיפין בריאה לא דמי דהתם אותה ההקפה באותה הבהמה עצמה מה שאין כן בהקיפה זו. ליכבשינהו לכרעיא בארעא. (שבת קכ"ח) כלומר בכח בענין שלא תוכל התרנגולת לפשוט רגליה כלל כדי שלא יתעקרו הסימנין שלה.
<h2>דף כח:</h2>
ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כדאמרינן בפ"ק [צ"ל בפ"ג דף מ"ג] שיש לו שני עורות החיצון אדום והפנימי לבן וכיון שהוא אדום אין ניכר בו נקיבת הושט שהיא במשהו. והדר ניפכיה לושט ונבדקיה שכיון שהוא לבן מבפנים ניכר בו נקיבת משהו ויבדקנו בזה הענין שישים בו עץ שיכנס בדוחק בושט ההפוך אם יש בו נקב היה ניכר שיראה אדום החיצון מתחתיו אי נמי יקשרנו מלמטה סמוך לחזה וימלאנו מים ויראה אם יצא ממנו כלל אסור (שאע"פ) [ואע"פ] שניקב זה שלא כנגד זה אסור כדאמרינן לקמן (שם) דזימנין דמתחי בהדי הדדי שפוגעין זה בזה ויהיו זה כנגד זה ואם יבדוק במים אין צריך להפכו.
הואיל וצולהו כולו בבת אחת. כלומר דטעמיה דר' יהודה משום דם הוא ולא משום צורך שחיטה דאפילו בנקיבה בעלמא סגי להו ואפילו שהה בהן ודרס בהן לא מפסלא בכך ובעוף שצולהו כאחת לא היה יכול לצאת הדם מן הורידין שהן מליאים דם ואע"פ שאדם מולח אותו לפי שלא נחתכו מלמטה או באמצע והדם נקרש בתוכן אבל בבהמה שמנתחה אבר אבר כיון שנחתכו הוורידין בהרבה מקומות ונמלחו אחרי כן תו לא צריך כדאמרינן לקמן (דף צ"ג) חתכינהו ומלחינהו שפיר דמי, תניא כותיה דרב חסדא דטעמיה דרבי יהודה משום דם ולא משום צורך שחיטה ודוקא בעוף אבל בבהמה לא דהא קתני בעוף עד שישחוט את הוורידין ומנקבן בקוץ דטעמא דר' יהודה משום דם.
<h2>דף ל.</h2>
השוחט בשנים ושלשה מקומות לא מיירי שישחוט אחת למעלה בטבעת הגדולה ואחד למטה שנים או שלשה חוליות לטבעת גדולה והשלישית סמוך לחזה דבכי האי גונא לא מצטרפי לרוב להכשר כיון שאין זה כנגד זה אע"פ דמצטרפין לפסלה ברוב קנה פגום כדאמר באלו טרפות (דף מ"ה) בנקבים הרבה באורך הקנה שמצטרפין לכאיסר בנקבים שיש בהם חסרון ולרוב בנקבים שאין בהם חסרון אלא פירושו ששוחט בשנים או שלשה מקומות זה כנגד זה בקנה או בושט שחיטתו כשרה אע"פ שיש בין שחיטה לשחיטה הפרש קצת ומצטרפת לרוב דלא בעינן שחיטה מפורעת.
למדתנו רבינו כיון שהתרת זה השור נשחט בשנים ושלשה מקומות גלית אדעתך שמשנת שנים אוחזין בסכין ושוחטין לא מיירי בענין שישחטו במקום אחד שאחד אוחז בראש הסכין והשני בסופו שהוא קתו ובא להשמיענו דלא חיישינן שמא ידרוסו שהאחד יעכב הסכין אצלו שלא יוכל חברו להוליכו אצלו (אבל) [אלא אפילו] אם ישחוט כל אחד ואחד בסכינו בפני עצמו וישחוט אחד במקום אחד והשני כנגדו מלמטה באותו צד שהוא כנגד הצואר כלומר שיהפוך אותו ולא תצטרף שחיטה זו לזו אפילו הכי כשר דלא בעינן שחיטה מפורעת. וכן שחיטה העשויה כמסרק שיש בה לשונות הרבה של מתכת והפרש בין כל אחת ואחת וכמו כן ישחוט הקנה בענין עולה ויורד ואם בין כל השחיטות שיעור רוב כשרה. כקולמוס ששחט באלכסון במקום שחיטה נמצא שהשחיטה אינה מגולה לכל. ה"מ ממטה למעלה דכיון שהחליד הסכין תחת השני לא אפשר לו לחתוך אלא אם כן יגביה הסכין ויחתוך הסימן שהוא עליו אבל הכא שהחליד הסכין בין סימן לסימן השני ויחתוך הסימן התחתון כדרך שחיטה ואחר כך יוציאנו ויחתוך העליון כמו כן בדרך שחיטה אימא שפיר דמי קמ"ל רב דהיא פסולה. תחת העור כשרה. כיון דעור לאו בר שחיטה הוא לא הקפידה בו תורה ולבי רב מספקא להו ואפילו תחת מטלית שהוא דבוק בצואר שהוא אינו מחובר שם בידי שמים מספקא ליה ואפילו תחת הצמר מסובך שם מאליו דלא ניחא ליה בעלמא לבעליו באותו סיבוך וסופו ליעקר משם מה שאין כן במטלית שבעליו קשרו שם לצורך הבהמה.
<h2>דף ל:</h2>
השוחט שני ראשים כאחד וכו' גם זה מיירי בקדשים ומשום הכי תנא לישנא דדאיעבד אבל לכתחלה לא דכתיב (ויקרא י"ט) לרצונכם תזבחהו והוא חסר וא"ו ויש אם למסורת ודרשינן (דף כ"ט) מיניה תזבחהו שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד ודרשינן נמי תזבחהו שלא יהיה אחד שוחט שני זבחים אבל בחולין לכתחלה ישחוט איש אחד שני בהמות דמדאיצטריך למיסר לכתחלה בקדשים מכלל דבחולין שרי לכתחלה ובקדשים נמי לא חזינן עיכובא. שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו' ומוקים לה בגמרא (בע"א) בסכין אחד ושני בני אדם אחד מחזיק בסכין בראשה והשני מחזיק בקתתה של סכין וקמ"ל דלא חיישינן שמא ידרסו שהאחד יעכב הסכין לחברו הרוצה להביאו אצלו ומשום הכי תנא לישנא דאיעבד דלכתחלה חיישינן דאע"ג דמוכחינן לעיל דבחולין שרי לכתחלה שנים לשחוט זבח אחד ה"מ כשהשנים אוחזין במקום אחד בקתתו של סכין שכשהאחד רוצה להוליך חברו נמי רוצה שהרי במקום אחד הן אוחזין אבל אחד בראשו ואחד בסופו צריך לחוש לכתחלה. ואליבא דהלכתא דפסקינן דלא בעינן שחיטה מפורעת יש לפרש המשנה כמשמעה בשני סכינים ושני בני אדם דהיינו שוחט בשנים ושלשה מקומות ופירושו בסימן אחד האחד שוחט במזרחו קצת והשני בצפונו קצת וחוט אחד מפסיק בין שחיטה [צ"ל שחיטת] זה לזה ומצטרפין לשתי השחיטות דהוי רובו של קנה אע"פ שאינה שחיטה מפורעת כל כך מישתריא. התיז את הראש בבת אחת. כאדם שמתיז קנה או דלעת שדוחק את הסכין בכח ופוסק וזהו דרסה ואנן ילפינן [שם] ושחט מלשון [ירמיה ט'] חץ שחוט מה חץ דרכו בהולכה ולא בדרסה שהוא בא מרחוק גם זה כן פירוש ושחט הוליך הוא. היה שוחט והתיז את הראש וכו' היה שוחט במשיכה והתיז את הראש בהבאה ראשונה עד שלא בא הסכין להוליך או הוליך תחלה ובמשיכה והותז עד שלא הספיק להביא אם יש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כדמוקים בגמרא כשרה השחיטה כיון שכל כך היה ארוך הסכין כעובי כל הצואר וחוץ לצואר כמלא צואר אין לחוש שמא ידרס שבטוח לבו שתגמור השחיטה קודם שיגמור כל הסכין בהולכה או בהבאה אבל אם לא היה בו כשיעור הזה מתפחד שלא יכלה לו הסכין והוא דוחק למטה ופוסק. בד"א דחיישינן לדרסה בזמן שהוליך ולא הביא שאז יש לנו להתפחד שלא יספיק לו הסכין אבל אם הוא מוליך ומביא למה יפחד הלא לא יחסר לו לעולם ולמה ידרוס ולפיכך אפילו בסכין שהוא כל שהוא כשר ואפילו באיזמל שהוא משהו ובגמרא פריך למה לי למהדר ולמיתני ואפילו באיזמל דהא תנא אפילו כל שהוא ומתרץ משום דבאיזמל איכא מין אחד שפסול לשחיטה כגון איזמל שיש לו קרנים ומהו דתימא נגזור איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים קמ"ל דלא גזרינן. ואיזמל שיש לו קרנים רגילים היו לעשות קרנים לאיזמלין קטנים לנוי על גביהן נוטים לצד ראשו ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר וכשהוא מוליך ומביא מתוך שהוא חד שהקרן קטן נוקב וקורע ואינו חותך.
<h2>דף לא.</h2>
מלא צואר וחוץ לצואר מפורש בפירוש המשנה. ובאיזמל שאין לו קרנים, שהן עולין עליו למעלה שאם היו שם קרנים מתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הקרנים או ינקובו.
נפלה סכין ושחטה וכו' כלומר שלא בא מכח אדם אע"פ ששחטה כדרכה בדרך הולכה ולא בדרסה פסולה דכתיב (דברים כ"ז) וזבחת ואכלת מה שאתה זובח כלומר שאתה מתכוין לחתוך אתה אוכל אבל מה שנשחט שלא בכונת חתיכה אסורה אבל אם הפילה הוא דאתיא מכח בן דעת אע"פ שנתכוין לנועצה בכותל ולא לשחיטה כשרה דכיון דלא בעינן כונה לשחיטה לבהמת חולין דילפינן מדאיצטריך רחמנא למיפסל מתעסק בקדשים דכתיב (ויקרא י"ט) לרצונכם תזבחוהו ור"ל לדעתכם זבוחו מכלל דבחולין לא מיפסל וכיון דלא בעינן כוונה לשחיטה לחתיכה נמי לא בעינן דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת וליכא למגמר מיניה אלא שיבא מכח אדם בן דעת ולא שתפול מאליו הסכין ולפי שדרך נפילת הסכין מאליו לחתוך בדרסה ולא בדרך הולכה תנא משנה זו סמוך למשנת דרסה וקמ"ל שאע"פ שהכשרנו דרך הולכה איכא צד אחד שאפילו בדרך הולכה פסול כגון שלא הלכה מכח אדם.
טעמא דנפלה שלא באה מכח אדם הא הפילה הוא לנועצה בכותל משום דמתכוין לחתיכה בעלמא ואע"פ דלא מתכוין לשחיטה כשרה דלחולין לא בעי כונה מדאיצטריך למעוטי מתעסק בקדשים מקרא [ויקרא י"ט] לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבוחו מכלל דבחולין לא צריך.
<h2>דף לב.</h2>
נפלה סכין והגביהה וכו' השתא מתחיל לפרש שהייה. נפלה סכין מידו והגביהה ושהה בהגבהה זו (אם) [או] נפלו כליו והגביהן, כליו כגון בגדיו כגון בתי ידיו שהיו רחבים ונפלו לו על ידיו והגביהן על זרועותיו או שהשחיז את הסכין במשחזת שכשהתחיל לשחוט ונמצאת רעה הניח מלשחוט ושחזה במשחזת נמצא ששהה, ועף, או עף נתייגע וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו ובא חברו ושחט אם שהה בנתים כשיעור שחיטה אחרת מפרש בגמרא כדי שיעור שחיטת שני סימנים לבדן בלא שום הגבהה והרבצה של בהמה אלא שהיתה הבהמה רבוצה ומוכנת לשחיטה ובשיעור מועט אדם יכול לחתוך רוב סימניה לבדן אם שהה כדי השיעור הזה לא שנא בעוף ולא שנא בבהמה אם חזר וגמר שחיטתו פסולה לפי שכל מה ששחט בתחלה נחשב לנקב ואם היה בושט הוי נקיבתו במשהו ואם בקנה נפסל ברוב. ר' שמעון אומר כדי ביקור מפרש בגמרא כדי ביקור טבח חכם, כלומר כשיעור בדיקת הסכין בשלש רוחותיה באותו השוחט עצמו שהוא חכם ואין צריך להוליכה ולהראותה לחכם.
מאי כדי שחיטה. ומתרץ כדי שחיטת בהמה אחרת דהיינו שיעור שחיטה מתחלה ועד סוף. בסכין רעה שאין חידודה חותך יפה אפילו כל היום כולו מאריך ושוהא בשחיטה אחת כשרה הואיל וכל שעה מוליך ומביא ולא הפסיק בשחיטתו. שהיות מהו שיצטרפו. הפסיק שתים ושלש פעמים בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כשיעור שלם. ותפשוט ליה מדידיה התם שהשוחט בסכין רעה וכו' וקאמר אפילו כל היום והמקשה היה סבור שבשחיטה ארוכה כל כך אי אפשר בלא שהיות רבות אך לא היה בבת אחת ש"מ דלא מצטרפי ומתרץ ליה דילמא בדלא שהה כלל כדפרישית. שהה במיעוט סימנין מהו הטוב שבפירושי והמחוור במה שקבלנו בבעיית שהה במיעוט הסימנין זה הוא דבשחיטת בהמה דבעיא שני סימנין איבעיא לן ובשוחט מיעוט אחרון של סימן ראשון ושוהה בו באותו מיעוט בדרך שחיטתו כשיעור שהייה קודם שיתחיל הסימן השני, מי אמרינן כמחתך בשר בעלמא הוא ואין זו שחיטה אלא חתיכת בשר בעלמא והויא לה שהייה או דילמא כיון דקיימא לן דלכחתלה בעינן שחיטת כולהו סימנין בשחיטה קא עסיק ולא שהייה היא אבל בעוף ליכא למיבעי דכיון ששחט רוב הסימן כבר נגמרה שחיטתו ותו לא פסיל ביה לא שהייה ולא אחת ממיני הטרפות ובמיעוט קמא של סימן קמא ליכא למיבעי דאי קנה הוא הא אמרינן חצי קנה פגום לא מיפסיל ואי בושט פשיטא דפסולה שחיטתו דהא במשהו מיטריף.
שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או שהחליד וכו' ר' ישבב אמר נבלה כי היכי דבשלשה הפסולים הראשונים שמנה שהיא נבלה הכי נמי כשהחליד הסכין בין סימן לסימן הוי נבלה. ור' עקיבא פליג בשהחליד ואמר שהיא טרפה ולא מטמאה דשחיטה גרועה כזאת מועילה לטהרה מידי נבלה דהא (כשמעתיה) כשנטרפה מעיקרא ואחר כן שחטה במקום אחר הלא השחיטה גם היא אינה מטהרתה באכילה ואעפ"כ מטהרתה מידי נבלה הם הכי נמי כשנשחטה בחלדה מטהרתה מידי נבלה. וה"ה דפליגי ר' ישבב ור' עקיבא בשהייה ובדרסה ובהגרמה ומה ששייר אתי בזה הכלל שכל מה שנפסלה בשחיטה כגון שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור דנבלה היא והודה לו ר' עקיבא לבסוף. והאי נפסלה בשחיטה בסימנין רוצה לומר שאם ניקב הושט מעיקרא ושחטה למטה ממקום הנקב לא מהני ליה שחיטה כלל לטהרה מידי נבלה אלא כשיש בבהמה אחת מן הטרפות בבני מעים או בגופה אבל סימניה שלמים הם בענין זה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה דנפקא לן מקרא (לקמן דף קכ"ח) דכתיב (ויקרא י"א) וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואי זו זו טרפה.
<h2>דף לג.</h2>
הרוצה שיאכל מן הבהמה וכו' משום דמעלי ומועיל לגוף כדאמרינן בבריתא הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה לפי שאינו מחוסר הפשט ויכול לחתכו מיד קודם יציאת הנפש ומולחו יפה יפה מפני שעדיין נבהל הדם לצאת ולא יצא ומדיחו אחר כן יפה יפה מפני המלח שעליו כדאמרינן לקמן (דף קי"ג) מדיח ומולח ומדיח אבל הכא לא יצריך הדחה תחלה לפי שדרך הצואר שיש בו לחות מפני דם השחיטה ואע"ג דשאר בשר שאין לו ורידין של דם אלא דם האברים לא צריך מליחה כלל אם רצה לאכלו חי משום דדם האברים היכא דלא פריש מותר אבל בשר הצואר שנחתך קודם שתצא נפשה שהיה טרוד לפלוט דם הנבלע בו ולא הספיק להוציא את הכל מפני שנצטנן מפני החיתוך לפיכך צריך למלחו יפה יפה ואחר כך יאכלנו כשהוא חי וממתין לה עד שתצא נפשה דהא אמרינן בארבע מיתות ב"ד (דף ס"ג) מנין שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה ת"ל לא תאכלו על הדם. ואחד וכו' ולא אמרינן גוי במיתה תליא רחמנא ואבר מן החי הוא כיון שנחתך בעוד שהיה בה חיות קמ"ל דמותר דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור.
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרין מהו דתימא שלא הצריכה התורה שחיטה אלא כדי להוציא הדם אבל אם לא הוציא דם כמי שלא נשחטה דמי קמ"ל משנה זו דלא פסל מידי ונראה דנפקא לן דבמוקדשין דלדם הוא צריך לתת על קרנות המזבח ואין הבשר ניתר באכילה עד שיזרוק הדם דחזינן מקרא (מכות י"ח) דכתיב (שמות כ"ט) ואכלו אותם אשר כפר בהם כלומר מתי יאכלו הבשר כאשר כופר בהם דהיה מתן דמים אי נמי מהכא דכתיב (דברים י"ב) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל ומדאיצטריך גבי קדשים למעוטי מכלל דבחולין ליכא קפידא בהם בין יצא בין שלא יצא. ונאכלין בידים מסואבות. כלומר אם הן חולין שנעשו על ידי טהרת הקדש והן נחשבין כמעלת הקדש שיש בהן שלישי ורביעי שאם יצא מהם דם מוכשר הבשר ואסור לאכלו בידים שהם שניות לשרץ משום דהוי הבשר שלישי אבל השתא שלא יצא מהם דם נאכלין בידים שהן שניות לפי שלא הוכשר הבשר וכגון שיאכלנו חי או צלי ומיירי שלא נגע לשום משקה מאותן המנויין במסכת מכשירין (פ"ז מ"ד) שמכשירין אבל הדיחו בשאר משקין ומלחו לדברי האומר דלצלי נמי בעי מליחה. אבל לא מצינן לאוקמא למתניתין בקדשים שיש בהן שלישי ורביעי דהא חיה קתני ובקדשים ליכא חיה. ובבהמת חולין ליכא לאוקמה דהא ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין ואפילו יצא מהם דם מצי נגע בהו בידים שניות. ר' שמעון אומר הוכשרו בשחיטה, דסבירא ליה לר' שמעון כיון שהשחיטה מכשרת הבשר ומוציאו מידי אבר מן החי ומשוי לה אוכל הכי נמי חשיב הוא להכשירה לקבל טומאה בלא שום דם ומים ובגמרא מוכח דר' שמעון סבירא ליה שהדם אינו מכשיר ואם נפל על הזרעים אינו מכשיר דדם שחיטה לא מיקרי דם חללים.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את המסוכנת וכו' אסורה עד שיהיה בה כל כך חיות שיש לה כח למשוך ידיה ורגליה אליה בסוף השחיטה אבל לא בתחלת שחיטה שאם לא היה לה כח בגמר השחיטה איגלי מילתא דכמתה היא אבל פרכוס יד בלא רגל או רגל בלא יד לא מהני לה. ר' אליעזר אומר דיה אם זינקה בפרכוס אחד גרוע מזה והוא זינקה ופירוש זינוק קילוח כלומר אם זינקה כדרך שהבהמות נופחות בגרונם בשעת שחיטה והדם מקלח ומזנק בכח ולעולם זה הזינוק בעינן בסוף השחיטה ולא בתוך השחיטה. ור' שמעון בא לאיפלוגי ואפילו בתחלת שחיטה מועיל הפרכוס שאפילו ישחוט בלילה בהמה מסוכנת וימצא בבקר כתלי בית השחיטה מלאים דם כשרה שאילמלי לא זינקה לא היו סביבות השחיטה מלא דם ואע"פ שלא נודע אם בתחילת השחיטה או בסופה אפילו הכי כשרה לפי שכמו כן כשרה מתחלה כבסוף. ור' שמעון סבירא ליה כר' אליעזר בזינוק ובפרכוס פליג עליה כמו שפירשתי דלר' אליעזר לא מהני מידי ולר' שמעון מהני. וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל. רבנן מחמרי יותר מר' אליעזר דסבירא להו לרבנן דלא מהני זינוק לא בתחלה ולא בסוף ומקילי יותר מדר' שמעון בן גמליאל דאילו רשב"ג סבירא ליה דצריך פרכוס ביד ורגל ולרבנן סגי להו ביד או ברגל או בכשכוש זנבה. אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה כשהיא מסוכנת צריכות פרכוס להכשירן אבל חילוק יש ביניהן שבבהמה דקה אם פשטה ידה ולא החזיקה לצד גופה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש ובבהמה גסה סגי בפשטה ידה אע"פ שלא החזירה. ובגמרא דייק כיון דנקט יד בבהמה דקה ולא נקט רגל להודיענו בא דביד הוא דבעינן תרתי פשיטה וכפיפה דזה בלא זה לא מהני אבל ברגל מהני זה בלא זה דכיון דיש בה חיות כל כך אפילו ברגלה שהוא רחוק ממקום החיות והוא הלב או הראש אינה נקראת מתה וקרובה היא לחיים אבל ידה שקרובה למקום החיות אם אין כח בה כל כך לפשוט ולכפוף בידוע שקרובה היתה למיתה יותר מן החיים ותכף שהתחיל לשוחטה בחצי סימן נפשה יוצאה ממנה ובגסה שאבריה כבדים עליה (או) מחמת גודל הבשר סגי לה בפשוט יד או רגל אפילו בלא כפיפה. בד"א וכו' כלומר דלא אכלינן מבשרה אלא עד שתפרכס למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ה"מ שהיתה בחזקת מסוכנת שהיא בחזקת מתה וצריך הפרכוס להוציאה מחזקה זו שאילו שחטה בלילה בלא אבוקה ולא נודע אם פרכסה אם לאו אסורה דמוקמינן לה בחזקתה שהיתה בחזקת מתה אבל אם היתה בחזקת בריאה וכששחטה לא פרכסה כלל כשרה דמוקמינן לה אחזקתה שהיתה בחזקת בריאה.
בהמה דקה שפשטה ידה וכו' מפורש בפירוש המשנה. [ע"ז ט"ז ע"א] חיה גסה כגון איל וצבי ויחמור ובעינן שיחזירנה ולא סגי בפשטה ידה לבדה. [ל"ח ע"א] פרכוס שאמרו בסוף שחיטה כלומר שיהא לא [צ"ל לה] (חיות) כח כל כך להחזיר היד אחר שנגמרה השחיטה.
<h2>דף לח:</h2>
השוחט לנכרי שחיטתו כשרה אע"פ ששמענו שחישב הנכרי על השחיטה לע"ז כשרה כיון שהשוחט לא חשב עליה דזה (מחשב) שוחט וזה עובד לא אמרינן דלא ילפינן חוץ מבפנים אע"פ שמצינו בפנים במחשבת פגול דאיכא תנא שאמר שהבעלים מפגלין הזבח אע"פ שהכהן השוחט כונתו להכשר ומוכח מזה הפסוק דכתיב (ויקרא ז') המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה אפילו הכי לא ילפינן איסור ע"ז משם. ור' אליעזר פוסל בין ששמענו מחשבת הנכרי בפירוש בין שלא שמענו מחשבתו דסתם מחשבת נכרי לע"ז וילפינן חוץ מפנים. (מקרא כתוב) מחצר הכבד זהו את היותרת [שכתוב במקרא ויקרא ג'] שתרגומו חצרא דעל כבדא ואע"פ שאין לגוי בבהמה אלא חלק מועט, א"ר יוסי ק"ו מקשי בגמרא היכי קאמר שאין מחשבה פוסלת בחולין הא כתיב (תהלים ק"ז) ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ז אסורה בהנאה (ע"ז ל"ב) ומתרץ לה הכי קאמר ר' יוסי ק"ו ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין מעבודה לעבודה בארבע עבודות אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה אלא בשתי עבודות אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר (השוחט) העובד, והכי פירושא ר' יוסי סבירא ליה דאפילו בקדשים אין כח בבעלים לפגלן אלא לכהן השוחט או המקבל או המוליך או הזורק ובו הדבר תלוי ורוב החכמים סוברין כן ועל זאת הסברא ר' יוסי בונה ק"ו מה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין אפילו מעבודה לעבודה בכל אותן ד' עבודות שהן קבלה והולכה וזריקה והקטרה שאם חשב בשעת שחיטה על מנת לקבל דמה שלא לשמה או להוליך דמה שלא לשמה או להקטיר חלבה שלא לשמה או לזרוק דמה שלא לשמה הזבח פסול אע"פ שלא יעשה ואע"פ שיש בהן חומרא זו אפילו הכי מקילינן בהן שאין הכל הולך אלא אחר העובד ולא לאחר הבעלים דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה אלא בשתי עבודות והן זריקה והקטרה שאם חשב בשעת שחיטה על מנת לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז אפילו לא יזרוק ולא יקטיר מיפסלא הבהמה אבל אם חשב בשעת שחיטה על מנת לקבל דמה לע"ז או להוליך דמה לא מפסלא הבהמה בכך לפי שלא מצינו לשתי עבודות אלו זכר בפרשיות המזהירות על ע"ז אלא זריקה והקטרה ועוד דאיפשר לעבוד ע"ז בלא קבלה והולכה כגון שישחוט לפני ע"ז או על קרני הצלם וכיון שמצינו קולא זו במחשבת חוץ דין הוא שנקל בזה שלא יהא הדבר תלוי אלא בשוחט דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן דאע"ג ששמעיניה לנכרי שהוא בעל הבהמה שחשב עליה לע"ז לא מיפסלא הבהמה אפילו באכילה וכ"ש בהנאה ולא עדיף השוחט בהמה על מנת להקטיר חלבה לע"ז או לזרוק דמה לע"ז מהשוחט בהמה בלא שום מחשבה כלל. אבל בשעת זריקה או הקטרה (את) [אפילו] מתכוין לע"ז לא מיתסרא הבהמה כלל לפי שאחר שנשחטה בהיתר מי יוכל לאסרה הרי אינו עושה שום מעשה בגוף הבהמה אבל השוחט על מנת לזרוק לע"ז או להקטיר לע"ז בשעת מעשה מזכיר שם ע"ז עליה אע"פ שאין השחיטה לשום ע"ז ולעולם אין מחשבת ע"ז אוסרת אברי הבהמה אלא בשחיטה בלבד או בשעת שחיטה במחשבת זריקה והקטרה ואפילו לא יזרוק ולא יקטיר כיון דחשב בשעת שחיטה מיקרי זבחי מתים.
<h2>דף לט:</h2>
השוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה אסורה באכילה אבל בהנאה מותרת לפי שלא מצינו בשום מקום שנעשו הרים וימים אלוהות דכתיב (דברים י"ב) אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים הרמים וכו' משמע אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם (ע"ז מ"ה) הילכך הזובח לשמו לא מיקריא זבחי מתים ומיהו פסולה היא מלאכול משום דדמיא לשחיטת ע"ז ומיחלפא ביה כדאשכחן לקמן (דף מ"א) דגזרינן לשוחט לשם עולה ולשם שלמים וכל דבר הנדר והנדב דשחיטתו פסולה משום דדמי לשוחט קדשים בחוץ הם הכי נמי גזרינן באיסור ע"ז, אבל אם שחט לשם שר ההרים או לשם שר הים מיקרי זבחי מתים גמור ומיתסרא בהנאה הכי מפורש בגמרא. [מ' ע"א] שנים אוחזין וכו' בא להשמיענו משנה זו שאפילו שנים שוחטין בשני סכינין זה הושט וזה הקנה וכוונת האחד לע"ז שאע"פ שאין כל שני הסימנין לע"ז מיפסלא בכך ואפילו לא יהיה לאותו המחשב שותפות בזאת הבהמה אפילו הכי מיתסרא כיון שעשה בה מעשה כל שהוא סימן אחד או חציו והכי מוקים לה בגמרא.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לתוך הימים וכו' דלא לימרו לשרא דימא קא שחיט ולא לתוך הכלים שלא יאמרו לקבל דמו הוא לזרוק לע"ז אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים דכיון שיש בכלי מעט מים או עפר לא מיתחזי דמקבל לזרוק לע"ז. ואוגן כמו אגן הסהר (שה"ש ז'). ובגמרא מוקי לה שהמים שבתוכו עכורים שאם לא היו עכורים מיתחזי דלבבואה שלו קא שחיט. ובספינה על גבי הכלים יכול לשחוט בספינה על גבי כלים או על גבי דפני הספינה והדם שותת לתוך המים שלא ללכלך אחר [צ"ל את] הספינה ולא מיתחזי כשוחט לתוך המים כיון שאין קלוח הדם מגיע לתוך הים. אין שוחטין לתוך הגומא אבל עושה מקום וכו' ובגמרא פריך סיפא לרישא ומתרץ הכי קתני אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין. וטעמא דגומא מפני שהוא חוק למינים העובדים ע"ז ואפילו בחדרי חדרים אסור כיון שדרכן בכך משום דכתיב (ויקרא י"ח) ובחקתיהם לא תלכו ואם רוצה שלא יתלכלך חצרו ישחוט מרחוק לגומא והדם יורד וילך לגומא כלומר דבענין זה (אינו יחקה את) אין חוק המינין וכיון שאינו עושה בפרהסיא שרינן ליה למעבד אבל במקום פרהסיא גזרי' אפילו לא ירד קילוח הדם לגומא שלא יחזיק ידי המינין דמשמע דמודה להם קצת. יחקה מלשון חוק. והתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור אי נמי משום הכי בשוק לא יעשה כן לפי שאין אדם חש לנקור בשוק ויש ודאי לחשוד אותו.
<h2>דף מא:</h2>
בעכורין שנו. שאין בבואה ניכרת בהם. והרוצה לנקר חצרו וכו' מפורש בפירוש המשנה.
השוחט לשם עולה וכו' השוחט חולין בחוץ לשם עולה שחיטתו פסולה שכיון שדבר שנדר ונדב הוא הרואה אומר עכשיו הוא מקדישה ושוחטה לעולה ויאמר קדשים בחוץ מותרין לפיכך גזרו רבנן עליה ופסלוה אבל מן הדין הוא מותרת שהרי הוא אינו מקדישה בלבו כלל. ואע"פ שהוא בעצמו יודע האמת שלא נתכון להקדישה אפילו הכי אסרינן ליה משום חשד הרואים אותו ואפילו יאמר בפני עדים תחילה אין כונתי להקדיש בהמה זו אע"פ שאומר לשום עולה לשם שלמים אם שחטה בפני אחרים אסרינן לה לבהמה אבל אם לא היו שם כי אם העדים לבדם לא אסרינן לה דהוי דומיא דבעלי מומין דלא אתי למיטעי ואפילו מאן דגזר בגמרא אפילו בבעלי מומין התם הוא משום דזמנין דמכסי ליה למומיה ולא מינכר אבל בעדים לבדן ליכא למיטעי. לשם אשם תלוי. אשם תלוי הוא הבא על הספק חיוב כרת כגון דאיכא שתי חתיכות לפניו ואכל אחת מהם ואמרו לו עדים שאחת מהם היתה של חלב ואין ידוע איזו מהן אכל אי נמי אשתו ואחותו עמו בבית ובא על אחת מהן וכסבור לבוא על אשתו ונחלף לו ולא ידע למחר על איזה מהן בא שהיו שתיהן במטה אחת והוא לא היה יודע שהיה שם אלא אשתו מביא אשם תלוי להגין עליו מן היסורין עד שיודע לו אם חטא ודאי ויביא חטאת, ובגמרא פריך הא לאו בר נידר ונידב והרואה עצמו יודע שאין בדבריו כלום שאין אדם מביא אשם תלוי אלא אם כן בא מעשה ספק אסור כרת לידו ואם היה בא לידו כבר נשמע לכל וכיון שלא נשמע לכל נמצא שאין בדבריו ממש לעיני כל הרואה ומתרץ הא מני ר' אליעזר היא דאמר אדם מביא אשם תלוי בכל יום אע"פ שלא נודע לו בודאי שבא ספק לידו לפי שבכל יום ויום אדם עומד בספק חטא ולפיכך יאמין לו הרואה שמתכוין הוא להקדישו לשם אשם תלוי לכך גזרו בו רבנן. לשום פסח ואע"פ שזמנו קבוע שאינו ראוי להקריבו עד י"ד בניסן אפילו הכי גזרו רבנן שכיון שאדם יכול להפרישו כל זמן שירצה ואם יקריבנו לפני י"ד אפילו בעזרה זבח פסול הוא וכל שכן בחוץ יש לחוש לחשד הרואה. לשם תודה שהוא דבר שנידר ונידב (הוא) שאם בא נס לידו והוא רוצה להביא תודה להודות לשם שהצילו עושה ומחייב להביא עליו מ' חלות גזרו נמי בכך שאיפשר שניצל מסכנה ולא נודע לכל כי אם לו לבדו לכך יאמין בו הרואה שמתכוין לשם קדשים ובכולן שחיטתו פסולה לא שנא תמימים ולא שנא בעלי מומין דזמנין דשדי כסותו על מקום המום ולא מינכר ואתי למישרי קדשים בחוץ. ודוקא שחיטתו פסולה דאסורה באכילה אבל בהנאה שריא דהא מן הדין אפילו באכילה שריא דהא לאו שוחט קדשים הוא ודי לנו כשגזרנו עליו איסור אכילה. ור' שמעון מכשיר דלא גזר משום מראית העין. אבל בשוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' לא פליג ר' שמעון אפילו [דהוי] משום גזרה דדמי לתקרובת ע"ז לפי שהשוחט לשם הרים וגבעות כונת השוחט לגמרי למה שמוציא בפיו ואפילו הכי לא מיתסר בהנאה דלא אשכחן הר שיהיה אלוה כדאמרינן [ע"ז מ"ה ע"א] אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם אבל באכילה אסורה משום דדמי לתקרובת ע"ז ובהא אפילו ר' שמעון מודה אבל בשוחט לשם עולה וכו' שלא היה פי המקדיש ולבו שוין פליג ר' שמעון ושרי אפילו באכילה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו' ת"ק קתני לה וקמ"ל שאע"פ שאין לאותו המחשב שותפות בזאת הבהמה אפילו הכי גזרינן משום חשד שסוברין שיש לו בה שותפות ויכול להקדישה. השוחט לשם חטאת וכו' לשם חטאת שלא היה מחויב חטאת שאם היה חייב חטאת נודע היה לכל או לשם אשם ודאי היה נודע לכל וכיון שלא נודע הרואה יודע שאין כוונתו למה שמוציא בשפתיו. לשם בכור ומעשר, וזה אין תלוי בהקדש אדם דבכור קדוש מרחם ומעשר השבט מקדשו. לשם תמורה ואין לו זבח בביתו ואיך ימיר אותו אם אין לו זבח לפיכך בכל הני לא גזרו בהו רבנן שום פסול בעולם כיון שאין הדבר תלוי בידו. זה הכלל הנידר ונידב וכו' תנא זה הכלל לאיתויי לשם עולת נזיר שמא תאמר הא לא שמענו שנזר קמ"ל שהרואה אומר נזר בצנעה. וזה הכלל דבר שאינו נידר ונידב וכו' לאתויי לשם עולת יולדת שמא תאמר אימא אפילו [צ"ל אפולי] הפילה אשתו ונגזור מפני חשד הקדשים בחוץ וקמ"ל כיון שאין בידו להביא עולת יולדת אלא אם אכן [צ"ל כן] הפילה ודאי לא יטעה בדיבורו הרואה כיון שלא נודע לו שהפילה דכל דבר גדול כזה יש לו קול ומדלא שמע לא אתי למישרי קדשים בחוץ.
<h2>דף מב.</h2>
אלו טרפות בבהמה וכו' נקובת הושט במשהו וכל לשון ניקב במשהו וכל לשון פיסוק ר"ל ברוב. ושט דפסיל בנקב והוא שניקבו שני עורות שלו ואע"פ שאין בו שום חסרון, ופסוקת הגרגרת פי' ברוב והוא שנפסקה ברוחב הגרגרת ואע"פ שאין בו שום חסרון הוי טרפה דכיון שנפסק רובה כשהבהמה תמשוך ראשה כלפי מעלה יוסיף הפיסוק וכל יום ויום יוסיף ויגדל אבל אם היה הפיסוק באורך הקנה אפילו תהיה ברוב מקום הראוי לשחיטה כשרה אם נשאר חוליא אחת או חציה מלמעלה בראש הקנה ומלמטה סמוך לכנפי ריאה התחתונה שהיא עליונה חצי חוליא כשרה לפי שכל זמן שתפשוט הבהמה צוארה לרעות הסדק מתמעט ונראה כאילו לא נסדק. וחסרון בגרגרת מפורש לקמן במשנת אלו כשרות [נ"ד ע"א] והוא בכאיסר וכמו כן נקבים שיש בהן חסרון משערין לכאיסר אע"פ שאינו רוב. ניקב קרום של מוח התחתון שבו מונח המוח אבל העליון שדבוק בעצם אינו מעלה ואינו מוריד. ניקב הלב לבית חללו בין לחלל גדול בין לחלל קטן אפילו לאחד מהן טרפה אבל אם לא יגיע הנקב לחלל כשרה והכי קתני סיפא באלו כשרות. נשברה השדרה ונפסק החוט שלה חדא מילתא וטריפות דידה משום פסוקת חוט הוא ולא משום שבירת השדרה ואורחא דמלתא נקט שפסיקת חוט על ידי שבירת השדרה הוא. ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ובגמרא פריך סיפא לרישא דקתני באלו כשרות ניטל הכבד ונשתייר ממנה כזית הא פחות לא ומוקים לה כתנאי והלכה כדברי האומר כזית. הריאה שניקבה כל שני העורות שיש לה אבל זה בלא זה כשר דכל אחד ואחד מגין על חבירו. או שחסרה ולא מיירי בחסרון מבפנים דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון אלא בחסרון מבחוץ איירי, ואם תאמר הא תנא ניקבה וכל שכן חסרה ולמה לי למיתנא תרתי ומתרץ בגמרא דלתנא קמא לא איצטריך ומשום ר' שמעון קתני לה להודיענו שלא נחלק ר' שמעון אלא בניקבה והתם הוא דבעי לבית הסמפונות אבל בחסרה אפילו ר' שמעון מודה דבחסרה במשהו טרפה דאי לא תנא חסרה וחזינן ליה מקל וחומר מניקבה הוה אמינא שר' שמעון חולק גם בחסרה קמ"ל ר' שמעון [אומר] עד שתנקב לבית הסמפונות דהיינו סמפון גדול ששופכין אליו כל הסמפונות וזהו דוקא לשון רבים ולא קאמר לתוך הסמפון. ניקבה הקיבה במשהו אפילו בלא חסרון אבל בענין שיהיה מפולש דהיינו נקב לחלל. ניקבה המרה במקום שאין הכבד סותמתה טרפה ור' יוסי ב"ר יהודה קתני לה והלכתא כותיה אע"ג דפליגי רבנן עליה ובמקום שהכבד סותמתה דברי הכל כשרה היא. ניקבו הדקין נקב מפולש כלומר שיצא לחוץ ומיירי שאין סביביו דקים אחרים כגון שניקבו למעלה שאם ניקב מן הצדדים אם סמוך לנקב יש דקין אחרים מגינין הם עליו כדאמר בגמרא (דף מ"ח) האי הדרא דכנתא דאינקיב לחבריה חבריה מגין עליה. הכרס הפנימי שניקבה והוא טפח בכרס הסמוך לושט זהו הכרס הפנימי שהוא לפנים כלפי החזה ובנקב לחודיה מטריף אבל שאר הכרס לא מיפסיל בנקב משהו אלא בקריעת רובו ואפילו לא יהיה ניטל ממנו כלום ולר' יהודה בטפח אע"ג דלא הוי רוב כגון בבהמה גסה שיש לה כרס רחב או אפילו דקה כיון שכריסה רחבה שמיעוטו הוא רחב אבל בקטנה שאין אפילו ברובה טפח אזלינן לרובה ומיטרפא ברובה אע"ג דלא הוי טפח והלכה כר' יהודה. ואם נחסרה מכרס החיצוני כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על טפח. המסס צנפיל בלע"ז. בית הכוסות סוף הכרס שעשוי ככובע שקורין בלעז פנצא ובלשון המשנה בית הכוסות והמסס מחובר לו וסביב סביב לחיבורו כשאתה מבדילו יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הם שופכין זה לזה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס והמסס לקיבה והקיבה לדקין. וקאמר השתא אם ניקבו לחוץ כלומר שלא במקום חיבורן והנקב מפולש עד לחלל כשאר נקבים של דקין טרפה לאפוקי אם ניקבו במקום חיבורן דכשר לפי שדופן המסס מגין על נקב בית הכוסות ודופן בית הכוסות מגין על נקב המסס כיון שהמחט הנוקבת לא היתה נראית מבחוץ שדופן חברו מגין עליו. ובגמרא מוסיף בשאר הדקין שאם ניקב אחד מהם במקום שחברו סמוך עליו חברו מגין עליו ואין חילוק בין הדקין ובין המסס ובית הכוסות והא דאמרינן [צ"ל דהא אמרינן] בגמרא שבית הכוסות אם ניקב בעובי בית הכוסות והוא מקום עב כשיעור שתי דפנות אע"פ שניקב שיעור דופן אחת כיון שאין הנקב מפולש כשר וחד טעמא הוא דבכולן בעינן נקב מפולש לחלל. נפלה מן הגג ושחטה מיד ולא המתין לה מעת לעת טרפה אע"פ שאין שבר נראה בה חוששין שמא נתרסקו ונתפרקו כל אבריה ורגלים לדבר שהרי אינה יכולה להלוך ואפילו לעמוד שאם עמדה אינה צריכה מעת לעת לשהותה אלא ישחטנה ויבדקנה בכל המקומות שמיטרפת בהן כגון בבני מעים ובחוט השדרה ובמוח שמא ניקבו או נקרעו מחמת הנפילה אע"פ שלא נכתתו שאר האברים אבל בלא בדיקה אסורה ואם הלכה מלא קומתה אינה צריכה בדיקה כלל וגם אין צריך לשהותה מעת לעת הכי מתפרש בגמרא. נשתברו רוב צלעותיה מפרש בגמרא (דף נ"ב) כגון שש מכאן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן דהיינו רוב צלעותיה לפי שעשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהם מוח יש לה לבהמה והוא שנשתברו מחציין כלפי שדרה ולא מחציין כלפי חזה. ודוקא נשתברו בלא נפילה דהתם הוא דבעינן רוב אבל בנפילה לא צריך רוב ולא מיעוט דאפילו לא נשתברו כלל אסורה כמו שמפורש למעלה והוא חומרא בענין זה ויש לה קולא בצד אחר דבנפילה לחודה מהני שהייה מעת לעת והלכה והיכא דנשברו תו לא מהני כלל. ודרוסת הזאב שהכה הבהמה בצפורני ידיה אבל לא ברגליה שאין ארס ברגליה אבל בידיה מטיל בה ארס ושורפה ואפילו לא נקבו בני מעיה אלא שהאדימו טרפה לפי שסופן להינקב ואפילו לא יאדימו בני מעים אלא הבשר שכנגד בני מעים או כנגד הריאה או אפילו כנגד הכבד שאין פוסל בו נקב טרפה לפי שהארס שורף לגמרי כל מה שפוגע ולא ישאיר דבר וכבד אם ניטלה כולה טרפה או שיכה אותה בראש צריך לבודקה אם האדים הבשר כנגד המוח וכן בצואר אם יאדים כנגד הסימנין ואם לא ידע באיזה מקום היא נדרסת יבדקנה מקדקדה עד ירכותיה אבל בירכותיה אין צריך בדיקה דהא אפילו ניטל כל הבשר משם אינה נטרפת בכך, ובמקום צומת הגידין משמע נמי דצריכה בדיקה אם האדים הבשר כנגד צומת הגידין ואע"פ שקשים הם. ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה אבל לא בבהמה גסה דלא אלים זיהריה למקליה ודרוסת ארי בגסה וכל שכן בדקה, ובגמרא מפרש דר' יהודה לפרש דברי חכמים בא ולא לחלוק ודרוסת הנץ אשפרויר בלעז בעוף הדק ואע"פ שהם גדולים ממנו ודרוסת הגס שקורין בלע"ז אשטור בעוף הגס כגון גרוש ואסטרכש ובשאר עופות טמאים הדורסין לא איירי במשנה ובגמרא מפרש דיש להן דריסה בעופות טהורים הקטנים מהם באיברים אבל לא בכמותם וכל שכן בגדולים מהם, ודרוסת חתול וחולדה שהם למטה מן הזאב מפרש בגמרא שלחתול יש דריסה בגדיים וטלאים ולא בגדולים ולחולדה בעופות כגון אווזין ותרנגולין וכל הדומה להם. זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, ובגמרא מפרש זה הכלל לאיתויי מאי ומתרץ לאיתויי בסג"ר ושב שמעתתא ומפרש להו לכולהו כולם סימנין הן ומשנה ובריתא הן. בהמה שנחתכו רגליה, כמה חסרון בשדרה. גלודה וכן חרותה, ושב שמעתתא, האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה. לקתה בכוליא אחת טרפה. ניקב הטחול טרפה. סימנין שנדלדלו ברובן טרפה. נעקרה צלע מעיקרא טרפה. והגלגלת שנחבסה ברובה טרפה. בשר החופה את רוב הכרס ברוב.
<h2>דף מג.</h2>
מרה שניקבה במקום שהיא דבוקה בכבד כשרה שהרי דרך הכבד להיות נקוב למרה ולפיכך אם ניקב במקום אחר לא פסיל ליה כדתנן במתניתין בהמסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה שכיון שדרך זה לשפוך בתוך זה אם נפתח בו פתח אחר אינו מזיקו.
נקובת הושט. אמר רבה שני עורות יש לו לושט החיצון אדום והפנימי לבן וכו' דאי חליף שיהיה החיצון לבן והפנימי אדום טרפה לפי שהוזק כל אחד ואחד וכנקובים חשיבי בכל אחד דכל לקות סופו לינקב ומשמע שאם היו שניהם לבנים או שניהם אדומים דכשר הוא שלא נמצא השינוי אלא בעור האחד והשני מגין על חברו. קרום שעלה מחמת מכה בושט וכו' אינו קרום וה"ה לכל המקומות דמטרפי בנקב אם עלה שם קרום מפסל דלא אשכחן פסול שחוזר להכשרו אע"ג דאשכחי' פיסול שחוזר להכשרו בכרות שפכה כדאמרי' ביבמות (דף ע"ו) נסתם כשר וזהו פיסול שחוזר להכשרו. [ע"ב] לספק דרוסה כגון הנך דאיכא למיחש להו שמא נדרסו כדאמרי' לקמן (דף נ"ג) שנכנס הארי לתוכן וחזינן שהארי שותק והבהמות גועות ונוהמות וכיון שהארי שותק נראה שמלא חפצו בהן ודרסן בצפרניו ואמרי' לקמן (דף נ"ד) דרוסה שאמרו צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא שאם האדים הבשר לבדו כנגד בני מעים טרפה לפי שמחמת הארס האדים הבשר ומחלחל ויורד לבית חללו ונוקב הכל. ושיעור האדמימות כשיעור נקב שהוא במשהו לפי שסופו לינקב ולא בעינן שיאדימו בני מעים עצמן. וסימנין נמי אם היה מאדים הבשר כנגד הסימנין אסורה ואע"פ שלא האדימו הסימנין עצמן ולא היה צריך לבדוק אחד מהם לא ושט ולא קנה דאפילו בקנה דאזלי' ביה לענין נקב עד הרוב אבל בדריסה משערינן משהו משום דזיהרא מיקלא קלי כל סביביו ולא ישאיר בו דבר. ואם קודם שנכנס לתוכו הארי או החולדה בתוך העופות נקלף העור מעל הסימנין על ידי אדם דלא מיפסלא בכך ואחר כך נכנס הדורס בתוכן צריך שיבדוק הסימנין עצמן וקמ"ל רבה השתא דאע"פ שיכול לבדוק הקנה מבחוץ אם האדים אע"פ שלא ניקב אבל הושט אין יכול לבדוק מבחוץ לפי שהארס אדום והעור אדום אלא יהפכנו ויראה אם האדים העור הלבן אם לא וכיון שלא האדים מבפנים ליכא למיחש שמא האדים העור החיצון וסופו להנקב הפנימי שאם האדים הבשר כנגד הסימנין דאסורה אע"פ שלא האדימו הסימנין עצמן לפי שזה איפשר שעור ובשר יפסיקו הארס לפי שעה שלא עבר מיד לסימנין או לבני מעים אבל זה אי אפשר ש[ב]עור החיצון לבדו יעבור הארס ולא יגיע לפנימי דכלהו שני העורות במקום (עור ולא) [אחד בלא] בשר קיימי ואעפ"כ עובר הארס ומגיע לבשר כל שכן שיש לו לעבור שני עורות הושט שיאדימו מבפנים וכיון דלא אשכחן לא חיישינן וכשאמר התלמוד חיישינן לספק דרוסה הוא הדין דמצי לומר לודאי דרוסה דאפי' ודאי דרוסה סגי ליה בבדיקה. ההוא ספק דרוסה כענין שפירשתי ובעוף מיירי דסגי ליה בסימן אחד ובדקו הקנה קודם שחיטה ולא מצאו בו שום אדמימות בעוף ושחטוהו בקנה והוצרכו לבדוק הושט אחר שחיטה ולהפכו אם ימצא שום אדמימות אבל בבהמה ליכא שום תקנתא דדילמא במקום אדמימות קא שחיט ולא יהיה ניכר גם מבפנים. לחדודי לאביי קא מיכוון כדי שישאל. ישב לו קוץ בושט כגון שאכלה קוצים ונתחב אחד מהן לתוך הושט אבל אינו נראה מבחוץ וקורט דם אין מבפנים שאם היה בקוץ קורט דם נראה שניקב הפנימי וכיון שניקב הפנימי יש לחוש שגם החיצון ניקב ואינו ניכר ולא היה חולק אדם בזה. חוששין שמא נקב היה והבריא והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום ויש מפרשין הבריא לשון נקב כמו וברא אתהם בחרבותם (יחזקאל כ"ג) או מלשון ברא תרגום חוץ. וצריך עיון אמאי חיישי' בידוע שהיא לאחר שחיטה כיון דליכא קורט דם דהא במחט שנמצא בעובי בית הכוסות אמרי' שאם אין שם קורט דם בידוע שהוא לאחר השחיטה כלומר לאחר השחיטה ניקב שאם היה לפני השחיטה כיון דאיכא מידי למיסרך מיסרך הוה סריך קורט דם עליה הכא נמי נימא קודם שחיטה לא הוה הקוץ אלא נמצא ולבסוף אחר שחיטה נתיישב שם ונתחב.
<h2>דף מד.</h2>
כדי שיתפוש בשתי אצבעותיו. דהיינו שיעור אצבע והוא גודל ויש לפרש שתי אצבעות ממש שהוא תפישה חזקה ונוהגות ברוב התפישות. דדמי לכרסא שיש בתוכו גילדי כעין כרס ונגרר בסכין.
[פי' דאיפרק איפרוקי מלשון פרקו נזמי הזהב (שמות ל"ב) כלומר שנפרק מעט מכאן ונדבק מעט בכאן. אידלדל אידלדולי מלשון וגם דלה דלה לנו (שמות ב') כלומר שנידלדלו כולן שלא יש בו דביקות כלל וכלל. איקפל איקפולי כלומר שנקלף מעל הבשר ודומה לו וקפלו את האבנים ממסכת סוטה (דף ל"ו). ויש אומרי' כמו נכפל כלומר שנכפלו הסימנין ואין כח בהן לאכל שום דבר מפני כח עצירות שנעצרו.] ופירש אידלדל אידלדולי ואיפרק איפרוקי ואקפל איקפולי איני יכול לעמוד עליהם שברוב ספרים הוא בחילוף.
<h2>דף מד:</h2>
רב אמ' רוב עביה מנהג הקנה שהכותל העליון שהוא בצד השיפוי כובע הוא עב הרבה והתחתון מצד העורף הוא דק וקלוש מאד וכשנפסק הקנה מצד העובי עד שליש החלל נראה לכל שהוא רוב מפני העובי ולדעת רב שמכניס במדידה עובי הכותלים נמצא שהוא מודד רוב בהקיפו מבחוץ ולדעתו הויא טרפה ולדעת האומר ברוב חללה שהוא אינו מודד אלא באויר החלל הויא כשרה שהרי נשארו שני שלישי חלל הקנה שלימים ואם התחיל הפיסוק בתחתון הדק שהוא מצד העורף אליבא דרב כשרה דהא נשתייר רובה שלם ואליבא דאיכא דאמרי טרפה דהא נפסקו שני שלישי החלל. ההיא פסוקת הגרגרת מצד העליון ויורד עד שליש החלל כדפרישית. חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר וכו' כלומר במחלוקת של שקול דעת מיירי כגון זה הנזכר שאם היה משנה או ברייתא מסייע לסברת השני רשאי השני לטהר ולהתיר ואסור לו להעלים עיניו מזה, שאני הכא דרב לא אסרה מיסר. כלומר לא אמר בפי' אע"פ שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. וכיון דאורי בה חכם. כלומר שמוצא חולק בדבר היכי אכל מיניה הלא היה לו ללכת אחר המחמיר. ה"מ מילתא דתליא בסברא. כלומר שאין לו קבלה מרבו שהתיר אבל מי שיש לו קבלה להתיר מרבו המובהק מזה המחמיר יש לו לסמוך על קבלתו דאע"ג דאמרי' במסכת ע"ז (דף ז') דפסקי' הלכה כר' יהושע בן קרחה דאמ' בשל תורה הלך אחר המחמיר אע"פ שאינו גדול בחכמה ובמנין כמו החכם המתיר התם נמי מיירי במלתא דתליא בסברא ואין אחד מהם אומ' מפי השמועה אבל הכא כיון דרבה בר רב חנא אומר מפי השמועה והמחמיר אומר כך הוא בעיני נאה ומקובל ללכת בדרכי השמועה. דן את הדין וכו' מיירי בשלשה דומיא דעדים שאם לא היה אלא אחד לא היה מותר לכתחלה כדתנן ביבמות (דף כ"ה) חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה ומוקמינן לה התם ביחיד מומחה אבל בב"ד שלשה תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפי שהוא ב"ד ובעדים תנן (יבמות שם) עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים לדבר ואע"פ שהם שלשה ראוי לחכם להתרחק מן החשד והם הכי נמי לרבה בר רב חנה אע"פ שהסכימה ישיבתו עמו היה לו להחמיר מפני חשד שלא יאמרו בשביל כך התיר כדי שימכרו לו בזול. ה"מ מידי דמיזדבין בשומא כגון טלית ושדה ירקות שאינם נמכרות במשקל אבל בשר שנמכר במשקל ליכא חשדא שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרים ונותן המעות מיד. שרי בוכרא ולא זבן מיניה, כשהיה כהן מביא לפניו בכור בעל מום לראות מומו אם הוא מום קבוע וכשהיה קבוע היה מתירו לישחט במדינה ולאכלו הוא בעצמו או למוכרו לכהנים שאם היה מום עובר אסור לשוחטו במדינה דשוחט קדשים בחוץ הוא ורב חסדא לא היה רוצה ליקח ממנו אע"פ שהיה כהן כדאמרי' בברכות בכיצד מברכין [מ"ד ע"א] ובגטין בהניזקין גבי שמונים אחים כהנים נשואים לשמונים אחיות זוגות כהנות ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו בה מתרתין בנתיה דרב חסדא דהוו נסיבן לרמי בר חמא ולרב עוקבא בר חמא ואע"ג דאינהי כהנתא ואינהו לאו כהני. אמ' ליה ה"מ היכא דמזדבן בשומא כגון בכור שהיה נמכר לכהנים באומד ולא במשקל כדתנן בבכורות (דף ל"א) כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז דהיינו בשוק בפרהסיא ונמכרין בליטרא כדי שימכר ביוקר ויהיה הנאתו להקדש חוץ מבכור ומעשר לפי שהיה טובת הנאתן להדיוט ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן קדשים לפיכך לא היו נמכרין אלא מבית בהצנע ושלא במשקל כדי שיקפצו לוקחין ויקנו אותן ומשום הכי לא היה רוצה לקנות ממנו מפני החשד. מאי איכא במה יש לשחדני משום אומצא מעליא ששוקלין הליטרא ממיטב השור ממקום המוטעם לאכילה. כל יומא נמי הכי עבדי. זה הרואה טרפה לעצמו, כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה לו טעם לאיסור וטעם להיתר אע"פ שטעם ההיתר הוא חזק ומוטעם יותר מטעם האיסור הוא אינו חס עליה ואוסרה. ושמש תלמידי חכמים למד גמרא לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו התלמוד. יגיע כפיך כי תאכל. דכיון שעל שלו אינו חומד שהיה יודע לתרץ מה שהקשה עליו ואחז דרך החומרא כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול.
<h2>דף מה.</h2>
מצטרפין לרובה. מצטרפין הנקבים לרובה שאם היו כולן מחוברין ביחד היה רוב הקנה נפסק טרפה ולא אמרינן כיון שאינם במקום אחד לא מיקרי רוב קמ"ל דרוב מיקרי דסופן להצטרף וליפסק כשימשוך הבהמה צוארה לרעות באויר וכובד הריאה יורד ומושך למטה בבני מעים מתפרק הכל. בעופא מאי. נקבים שיש בהן חסרון בעוף דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר דהא כוליה לא הוי כאיסר, מקפלו חותך למטה מן הנקבים [ו]בצדיהן עד שיוכל לקפל הרצועה שהנקבים בה כלפי פי הקנה ומניח למקום הנקבים על פי הקנה אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה אע"ג דבנקבים לבדם ליכא רוב אפילו הכי טרפה הואיל ויש בהם חסרון והנקבין סמוכין זה לזה חשבינן השלם כנקוב ואזלינן לחומרא בעוף יותר מבהמה בנקבים שיש בהן חסרון שגם השלם מצטרף לפסול מה שאין כן בבהמה הואיל ואין חיותו כל כך ולפי שהוא מילתא דלא שכיחא לא מני ליה לקמן כשאמר כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. ויש מפרשים דלא מחמרינן בעוף יותר מבהמה לחשוב שאינו נקוב כנקוב אלא כופלין כל אותו הנקב ונחשב החצי נקוב שהרי הפרוץ כעומד ואם אותו כפל חופה רוב הקנה פסול שהרי רוב הקנה ניקב ואע"ג דליכא בו כאיסר מחסרון כדבעינן של בהמה אפילו הכי אסורה כיון דאיכא רובו ככולו כדחזינן במתניתין בחסרון כרס החיצון דבגדולה טפח בעינן ובקטנה אע"ג דליכא טפח כיון דאיכא רוב מטרפא בכך. נפחתה כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד שם כמין דלת זקוף במזוזתו הכי גרסינן אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון והדלת סותם הנקב ולפי האי גירסא לא קאי בעוף אלא בבהמה דמשערינן בכאיסר. וגרסת הרב אלפאסי ז"ל נראה דבעוף קאי ובנקבים שיש בהם חסרון ורבי' חננאל פי' כן נפתחה פי' נקבה הגרגרת נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רב נחמן שיעור זה הפתיחה כשיעור רחבו של איסר והוא כעין הדפוס שטובעין בו במטבע טרפה ואם לאו כשרה ואיני יודע ליישב זה הפירוש דלכאורה זה שיעור גדול מכאיסר. נסדקה לאורך הקנה אפילו לא נשתייר אלא משהו מחוליה שהיא למטה משיפוי כובע ומשהו למטה [סמוך לכנפי הריאה] כשרה והיינו טעמא דהיכא דנפסקה לרחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה מחמת כבדה והשאר מושך למעלה הולך ומתפרק ומוסיף עד שניתק לגמרי ולא הדר חלים אבל כשנסדקה לארכה כל מה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הילכך הדר חלים. למטה מן החזה כשתפשוט צוארה ותרעה יהיה למטה מן החזה שאינו מקום ראוי לשחיטה לפיכך הוא נדון כריאה בנקב משהו ולא ברוב כגרגרת ושיעור אחד הוא זה לשיעור רבא שאמר עד כנפי ריאה התחתונה שהיא עליונה אלא מר אמר בהאי לישנא ומר אמר בהאי לישנא.
עד כנף הריאה התחתונה, ומפרש בגמרא תחתונה שהיא עליונה כלומר תחתונה כשהבהמה תלוייה ברגליה על העמוד נופלות האונות על הגרגרת וכל אותו מקום שמגיע שם אותה אונה העליונה כשמתפשטות על הקנה אינו כשר לשחיטה אע"פ שהקנה יורד עד מקום חיבור האונות וכל בהמה ובהמה משערינן באותה אונה העליונה שלה הכל לפי מה שהיא הן קטנה והן ארוכה שאם שחטו כל כך קנה למטה שראש האונה העליונה מגעת למקום חתך נבלה היא שלא נשחטה כראוי ונפסלה בשחיטה והוי נבלה ומטמאה במשא ואם אין מגיע למקום חתך כשרה דמקום שחיטה הוא.
חיתא דמנח ביה מוחא שהמוח מונח בתוכו דהיינו קרמא תתאה. חיתא שק כמו חיתא דקטרי (ב"מ י"ד). כנגדו בביצים ניכר. בביצי זכר אתה יכול להכיר עורות של מוח שגם להם יש שני קרמים לבד הכיס האחד חיצון והשני שהביצים מונחין בו ומתוך שהקרום תחתון של מוח דק הוא מאד ואינו ניכר לגמרי ונראה כמוח עצמו לפיכך הוא נותן לו אלו הסימנין בביצים שהעליון ניכר לכל ומתפרק מן התחתון. כל מה שבקדרה בחלל הגלגלת [עד שלא] התחיל לצאת מן הקדרה שהוא נעשה חוט השדרה שהרי חוט השדרה מן המוח בא נידון כחוט השדרה בפסיקת הרוב. פולין גלנץ. על פי הקדרה למקום חבור הצואר והגלגלת והם ניכרים בעוף יותר מבהמה.
<h2>דף מה:</h2>
חלל גדול. חלל האמצעי. חלל קטן הרבה חדרים קטנים יש לו סביב. חלב שעל דפני הריאה. כל שומן נקרא חלב אע"פ שהוא טהור. על גבי דפני הריאה היורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר לחלב [צ"ל לחלל] הלב. [קנה הלב הוא חלב שעל דופני הריאה י"מ שומן היורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק לחלל השדרה] תלתא קני הוו וכו' לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה חד פריש לריאה ומתחלק והן הן הסמפונות. דריאה כריאה בנקב משהו דכבדא ככבדא עד שיטול כולו שלא ישתייר ממנו כזית דליבא פליגי בה רב ושמואל עליה לעיל נקטינן לחומרא וכולהו במשהו רבינו שלמה ז"ל וכלישנא קמא מסתברא דהא קאי ר' יוחנן כותיה דאמר לעיל ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה. רוב עורו. אם נחתך רוב היקף עורו סביב אע"פ שהמוח לא נפרד ממנו כלום אבל אם היה רוב עורו קיים אע"פ שרוב המוח נפרד כשר שהרי העור מחזיקו וגם המוח יעלה ארוכה. ואם הומרך או נתמסמס החוט של שדרה פסול שאינו מעלה ארוכה. עד היכן חוט השדרה עד היכן כחו של חוט להיות הבהמה טרפה בפסיקתו כי החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב. עד בין הפרשות עד מקום שמתפשט ומתפצל כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש אחד לירך זה והשני לירך האחר והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאותן פצולין כנגד שני אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לשלשה ואם נפסק החוט מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק שם רובו טרפה ואם למטה מן הפרשות נפסק כבר תשש כחו והירכים מעמידין את שדרתו ואינה מתה בכך והפצולין עצמן שהן בלשון רבותינו פרשה עצמה אינן נידונין כדין בשר אלא כחוט השדרה וברובן מיטרפי חוץ מפיצולי השלישי שהן נידונין כבשר ואפילו נפסק כלו לא מפסל, וצורתו בדף של אחר זו.
<h2>דף מו.</h2>
עד בין אגפים. עד כנגד בין אגפים ולא האגפים עצמן דינן כחוט השדרה ולא כדין בשר. עד למטה מן אגפים עד למטה מכנפיו נמי הוי כחוט השדרה ובשל תורה הלך אחר המחמיר אע"פ שהמקל גדול ממנו בחכמה ובמנין והכי פסקי' במס' ע"ז (דף ז') הלכתא כר' יהושע בן קרחה לפיכך קבעינן הלכה כריש לקיש שהוא מחמיר אע"פ שר' ינאי פליג עליה שהוא רבו של ר' יוחנן. במקום שהיא חיה שהכבד חיה משם דהיינו במקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה בקנה הגרגרת אי נמי לא נשתייר במקום דביקת קנה הגרגרת אלא בדביקת הטרפשין שקורין בלעז אפריש ובלשון תורה יותרת כשרה דהא משם נמי יכולה לחיות (מכאן עד סוף הפרק).
<h2>דף מו:</h2>
האי ריאה דאיגליד שניטל קרום העליון והופשט כמו גלודה דתנן במתני'. כאהינא סומקא. שנשאר לה קרום התחתון והוא כתמרה האדומה. ריאה דאוושא כשנופחין אותה משמעת קול כלומר (צ"ל כאילו) רוח יוצא ממנה. גדפא או גילא מושיבין על אותו מקום גדפא שהוא כנף פלומא בלע"ז גילא. קש. כמו [צ"ל או] רוק הפה אי מבצבצא ההיא רוקא מחמת הנקב בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא ממנה וטרפה משום (ש)ריאה שנקבה ואי לא ידעינן מהיכא אושא כלומר פעמים שאין אדם יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע מיתינן משכילתא דקוניא מליא מיא דפושרי ומתבינן לכולה ריאה בתוכה ואחר שעה מנפחין לה בודאי כל מקום שיש בו נקב יבצבצו המים [בחמימי לא] משום דכווצן ליה והנקב נסתם אין בו בדיקה יפה שאע"פ שלא יתבצבץ נקובה היתה אלא שנסתם הנקב מחמת חום המים. משיכלא. ספל מים. ומטרשי לה. מקשין אותה כאבן ואם אין נקב בקרום העליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש ומים הקרין מנתחין אותו שמתקשה ונקרע ותכלה ממונם של ישראל בלא דין. אי מבקבקא טרפה דשתי העורות ניקבו ואם לא כשרה דהא עילאה לא אינקיב והאי דאושא משום דתתאה אנקיב והרוח נכנס ונקלט בין שתי העורות והעליון מגין. שהאדימה מקצתה כשרה. לדעת הרב הגאון הזה שמפרש אלא לא שנא לקולא בין מקצתה בין כולה כשרה צריך לפרש דהאי אדמימות מאותן המראות הכשרות הנאמרות לקמן כגון ככבדא ולא מראה הפסול כגון כבשרא. ויש לפרש לא שנא לחומרא ומיירי במראה הפסול כגון כבשרא ואפילו מקצתה אסורה דהא לקות יש בריאה דכל לקות במשהו דסופו לינקב. עד שיצא מהם דם. לפי שאין להם עור ואם נצרר הדם (ועדים) [ועדיין] לא יצא חבורה שחוזרת להרפא מהרה ומה שאין כן בח' שרצים כגון החולד והעכבר וכו' שאפילו נצרר הדם חייב לפי שיש להם עור וחבורה שאינה חוזרת היא ואע"ג דקיימא לן (שבת ק"ו) דחובל [ו]מבעיר אינו משנה אלא בצריך הדם לכלבו וצריך לאפרו ובנצרר הדם לא איתעבידא מחשבתו ה"מ גבי אדם דחשיב קלקול דידיה אבל גבי שרצים לא חשיב קלקול דידיה ואע"פ שאינו צריך לכלבו מיחייב כגון דקא עביד למרמא אימתא אאנשי ביתיה מתקן הוא ומלאכת מחשבת מיקריא. שיבשה מקצתה טרפה ואע"פ שהרוח שולט ונכנס בתוך היבשות אינו אטום שאם היה אותו מקום היבשות אטום לא הוה בעינן עד שתפרך בצפורן לפי כי קרוב יום אידה להנקב מה שאין כן ביבשות עד שתתייבש לגמרי.
הני תרתי אוני (דסמיכן) [דסריכן] להדדי. כלומר שסרכה עולה מגב זו לגב זו אפילו בשתי האונות הסמוכות זו לזו נקראות שלא כסדרן דלאו היינו רביתיהו שאין לנקב דבר שיגין עליו אלא הקרום לבדו וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום אבל כסדרן היינו מקום רביתיהו וזהו מקום חתך שבין אונא לאונא כשרה שמחמת שדוחקת האונה לחברתה והסרכא נאחזת באותו מקום מזו לזו לא אתי לאנתוק כדאמרינן (לקמן מ"ח) בהדרא דכנתא דאינקיב לחבריה חבריה מגין עליה. ולשון כסדרן ושלא כסדרן דנקט ולא נקט כלשון האומר לקמן (שם) במקום רביתא ושלא במקום רביתא לפי שאילו היה שונה במקום רביתא היה צריך לפרש מקום רביתא היכא ולתרץ מקום חיתוכא דאוני לבדן ולא בגוף האונין מגב לגב אע"פ שאנו מתירין אותן גם בערוגה מחיתוכא דאונא ולעיל היכא דסריכא לדופן אבל בלשון כסדרן הוא מתפרש מאליו דזהו במקום החתך שזו נקרא סתימה אבל מגב אונא זו לגב אונא זו הסמוכה מי יגן עליהם דאילו מינקיב האי טרפה ואילו מינקיב האי טרפה דהא אין סירכא בלא נקב ואמרינן לקמן שאם ניקבה גם האונא אם לא תעלה הסרכא ממטה (והדבק) [ותדבק] בדופן טרפה אע"פ שעלה על הנקב קרום. תרתי בועי דסמיכן להדדי. כלומר שני בועות עולות על גב האונא ובסירכא אחת הן נסמכות אסורה דאין סירכא בלא נקב ואינה דבוקה לדופן שיגין הדופן עליה שאם לא היתה סירכא באה מזו לזו לא מיטרפא משום דאמרינן תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב ועילאה מגין עליה וליכא למיחש שמא ניקבה ועלה עליה קרום שאם היה קרום לא היה חלק כל כך כמו עור שנברא עמו אלא היה ארוך וגבוה מפני רוב הליחה שבריאה היוצאה שאינה מתייבשת בבת אחת אלא מעט מעט לפיכך נתגברה הליחה ועלתה וכשנתייבשה ניכר בה הגובה שאינו חלק כשאר עור. חדא ומתחזייא כתרתי. כלומר שהיא גבוה מצד מזרח וגבוה מצד מערב ועומק בנתיים אך אינו שוה לשאר עור האונא ומפני העומק שבנתיים נראה שהן שתים שאם היתה אחת היה (גבוה) [גובה] כל אורך הבועות שוה ויש לומר נמי שמתחלה שני הבועות רחוקות זו מזו היו וניקבה אחת מהן מלמטה סמוך לעור ויצא הלחות ונדבק בבועה האחרת ולפיכך העומק שבנתיים אינו שוה לשאר עור האונא לפיכך בדקינן לה אי שפכי להדדי חדא הוה כל הימים ואע"פ שיש עומק בנתים אפשר שנקרע מקרום התחתון קצת ויצאה הליחה ונתפשטה במקום אחר רחוק מלמטה ולפיכך גבוה משני צדדים ועמוקה בנתים שבאותו העומק העור העליון מתדבק לעור התחתון. ואי לא שפכי להדדי בודאי זה העור העמוק שבנתים הוא סרכא ולפיכך אינו שוה לשאר עור האונא. ואפה כלפי גברא דנפח לה. פני הריאה שהן האונין לנגד האיש החכם דנפח לה קמיה הקצב ושדרת הריאה מצד הקצב ובענין זה יש לבהמה תלתא אונין מימינה ימין הבהמה ותרתי משמאל הבהמה. ויש מי שגורס מימינא בהא ומשמאלא בהאי ולא צריך למגרס ביה כד נפח. וה"מ מקמה דהיינו לפנים כלפי החזה כגון עינוניתא דורדא או למעלה ממנה או למטה ממנה וכ"ש בדרא דאוני. אבל מגבה כלפי הפנים הרואים את הדופן אפילו יתרת קטנה כעלה של הדס שהיא קטנה מכל עלי האילנות טרפה לפי שאין דרך הבהמות בכך וכל יתר כנטול דמי ונמצא שניקבה הריאה.
<h2>דף מז:</h2>
דדמיא לאופתא בקעת עצים ומפרש ואזיל התלמוד מילתא רובא [צ"ל חדא] לכמה פנים ובכולן אסרינן לה בבהמה. דנפיחא מחמת חולי היא נפוחה כשורש העץ. בחזותא כאופתא שנתייבשה כל כך ונעשית לבנה כבקעת. בגושתא שקשה ממשה כעץ. דשיעא כאופתא דלית לה חיתוכא דאוני והיכא דלא מינכר החתוך בהפרש גמור וסדק [אלא] כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דהא לא שיעא לגמרי [כי] אופתא [היא] [חידוש. וכן נמי אם סמיכי שפיר וברישיה בליטן כמין טרפא דאסא כשרה]. ככוחלא כשרה צבע הכחול לא ירוק ולא שחור. כדיותא קורט דיו יבש והוא שחור. וסימניך דיותא ארמייתא. עוף ששמו דיו והוא אסור באכילה שהיינו דיה וכן מראה ריאה כדיו טרפה דאמר ר' חנינא האי שחור אדום הוא וכו' לענין דם נדה אמרו גבי משנת חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור (נדה י"ט) ואע"פ שעיקר כל דם להיות אדום דכתיב (מלכים ב' ג') ויראו מואב את המים אדומים כדם אפילו הכי שחור טמא שמתחלה היה אדום אלא מחמת לקות נשתנה מראיתו והם הכי נמי לענין ריאה לקות הוא וסופו לינקב. ירוקה כשרה מדר' נתן ואע"ג דבדם נדה נחשב ללקות אבל לגבי ריאה יש לומר שאינו לקות וכן באדומה שודאי טמא לענין נדה אבל בריאה לא ורגילין הבהמות באלו השינויין. ככבדא כשרה דהדרא ובריא כר' נתן ובמראה כזה הכשיר ר' נתן ולא באדומה כמראה בשר. כעין ביעתא כעין חלמון הביצה. וכשותא ומוריקא כל אלו שלשה מיני ירוק הן. ככרתי יש אומרים עלי בצלים ויש אומרים ככרתן והוא צבע דומה לתכלת וכן גורסין כדי שיכיר בין תכלת לכרתן במסכת ברכות (פ"ק). אוטם בריאה. מקום שנסתם שאין נכנס בו הרוח ואינו עולה בנפיחה. אי מבצבצא באותו מקום שניקבו אותו אם יוצא ממנו רוח ולפיכך מתנדנד הנוצה הדקה או הרוק כשרה שעתידה היתה להרפא לגמרי ואי לא לקותא היא וסופו לינקב וטרפה. אינו קרום שסופו ליסתר, וכל סירכי הריאה קרום העולה מחמת מכה הן הלכך אע"ג דלא נפיק מיניה זיקא טרפה. האי ריאה דאוושא מפורש למעלה. [מאי טעמא בדקינן לה לריאה בפשורי מפני שהבהמה כשבודקין אותה בני מעים שלה אינן לא קרירי ולא חמימי אלא פשורי ובדקינן בתולדתה שלה.] ריאה שנשפכה כקיתון. שבשר הריאה נימוח בתוך קרומים שלו ונשפך מראשה לסופה ומסופה לראשה ואי אפשר זה בלא חסרון מתוכה אפילו הכי כשרה והוא שלא נימוחו הסמפונות. היכי עבדינן היכי נכיר שלא נימוחו אחד מן הסמפונות. מיתינן צעא דקוניא. קערה של חרס המכוסה באבר שקורין פלומיר שחלקה ונראה בה יפה יפה ושפכין ליה בגויה וקורעין הקרום והכל נשפך. שורייקי חיוורי כעין שערות נוטות לאודם וללובן טרפה שנימוחו הקנוקנות. נימוקה נתרוקנה מאליה במקצתה ואינה נשפכת כקיתון אבל אין שם כלום אפילו מחזקת רביעית חלל החסרון מחזיק רביעית הלוג כשרה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון.
<h2>דף מח.</h2>
שלפוחית האם שהולד מונח בה ובלע"ז מריץ ותנן במתניתין נטלה האם שלה כשרה וקמ"ל רב נחמן דשלפוחית ואם אחת הן אלא שזה קורא לה אם וזה קורא לה שלפוחית ובמקום אחר קורא לה טרפוחית והם שלשה שמות לדבר אחד. שלשה רגלים ליבנה שלש פעמים. ביום שהיה ידוע שהיו מתקבצין לשם כל חכמי ישראל שלשה פעמים בשנה כדי להרביץ תורה בישראל ושלא ירבו מחלוקות בישראל ויעמדו על האמת בכל מה שנתחדש להם בשנה וברגל השלישי עמדו למנין ורבו המתירין על האוסרין והתירוה להם אע"פ שהתליע כל הכבד ולא נשתייר ממנה כזית שלם במקום מרה ובמקום שהיא תלויה דקימא להו שסופו להרפא. ריאה הסמוכה לדופן מוקמינן לה לקמן דבאומא גדולה מיירי שאילו ידעינן שבאה הסירכא מחמת נקב האומא פשיטא לן דטרפה היא ולא מגין עליה הדופן אע"פ שדבוקה בו בין בדבק רחב בין בסירכא בצדה לפי שכבר נרחבו דפני הבהמה ונרחקו מן האומא ההיא וסוף אלו הסרכות להנתק שאין הדופן מגין על נקבי הריאה הדבוקין בסירכא אלא באונין הקטנים שלשה מימין ושתים משמאל וכל מה שיש מן הערוגה מכאן ומכאן מחיתוך האונה הסמוכה לאומא ולמעלה לפי שבאותו מקום הוא צר מאד וסמוכין הן לדופן תמיד ולא תנתק אותה סירכא הסרוכה לדופן הבהמה (עלולם וקמ"ה) [לעולם קמ"ל] השתא רב נחמן שגם האומות הגדולות אם הם סמוכות לדופן בין בדבק רחב בין בסירכא אע"פ שברור לנו הדבר שאין סירכא בלא נקב אפילו הכי כשרה דתלינן הריעות בדופן מאי טעמא משום דסבר רב נחמן כיון שאין אנו מוצאין בריאה שום סימן חולי כלל בודאי זו הסירכא מחמת חולי דופן הוא ודרך מכת דופן להתרפאות לגמרי שלא ישאר בדופן שום סימן חולי כלל מה שאין כן דרך הריאה שלעולם כיון שחלתה עד שניקבה במקום אחד שאי אפשר שלא ניכר בריאה קצת מן החולי לפיכך תלינן במכת דופן וכשרה בלא שום בדיקה בעולם כיון שהיא עולה בנפיחה. העלתה צמחים חוששין לה. כלומר אבל אם נמצא בריאה בועות אע"פ שאינה נטרפת מחמת אותן הצמחין דהא עילאה לא אינקיב אפילו הכי מוכיחין הן על חולי הריאה ולכך חיישינן על זו הסירכא שמחמת הריאה היא שניקבה ולכך נסרכה בדופן וטרפה לפי שאין דרך הדופן להיות מגין על סירכות האומה גדולה דכיון דרחוקה היא מן הדופן מפרקא ההיא סתימה ואע"פ שהיא עולה בנפיחה מספיקא טרפה. מר יהודה משום דאבימי אמר בין כך ובין כך וכו' אפילו בלא העלתה צמחין טרפינן לה מספיקא דתלינן שמחמת נקב הריאה באה הסירכא ואזלינן לחומרא ולא תלינן במכת דופן כיון דלא אשכחינן שום סימן מכה בדופן תלינן. והלכתא כמר יהודה משמיה דאבימי שהוא מחמיר ובשל תורה הלך אחר המחמיר וצריכה בדיקת הסכין דחריפא (גדולה) [דחליש פומיה] כל אומות גדולות הנסרכות לדופן ולפי שאין מי שבקי באלו הבדיקות אסרינן לה אבל אי הויא מפורסמת מכת הדופן כשרה הריאה אע"פ שהעלתה צמחים דמכת הדופן היא ודאי וריאה ספק וכיון שהיא עולה בנפיחה דבר ברור שמחמת דופן הוא. ומי אמר רב נחמן הכי דאי לא אשכחינן ריעותא בדופן תלינן בריאה וטרפה וכל שכן אילו ידעינן בודאי שניקבה הריאה דלא סתים לה דופן אע"פ שנסמכה אליו בסירכא והאמר רב נחמן ריאה שניקבה בודאי ודופן סותמתה בסירכא הדבוקה בדופן כדאמרינן לקמן והוא דסביך בבשרא כשרה היא שהדופן מגין על הריאה. לא קשיא במקום (רביעתא) [רבותא] כשרה והוא מקום חיתוכא דאוני. ויש שגורסין מחיתוכא דאוני ולעיל דזהו חיתוך התחתון המפסיק בין האונא התחתונה והאומא ובאותו מקום האונין ומה שיש בין הערוגות כנגדן לכל השדרה מקום צר הוא ולא תשבר לעולם הסירכא שכל כך האונין והערוגות דוחקות ונוגעות בדופן אבל במקום האומות כבר נרחב גוף הבהמה ונרחקות האומות מן הדופן ודביקת הסירכא לאו כלום הוא כי במהרה תנתק ואם ניתקה לית דינא ולית דיינא שאין הדופן סותמתה אפילו באוני אע"פ שהוא מקום צר כדברי רבינא דאמר והוא דסביך בבשרא כלומר שתהיה נדבקת הסרכא בדופן שכנגדה אבל אם לא תסתבך בדופן לא יגין הדופן עליה וכיון שברור היה לנו שניקבה טרפה היא בודאי. אבל (אסרוה) [אסרוח] טרפה משמע לדברי הגאון הזה שיותר פסול בריאה אסרוח ממוגלא. צריך לפרש דהאי אסרוח לאו אמים לחודיה קאי אלא גם אבועות ואצמחין קאי שכיון שמסריח מה שבתוכן אי אפשר שלא יסריחו עורות הבועות וכל היכא דלא חזינן שמסריחות מבחוץ לא חיישינן שמא הסריחו מתוכן ולפיכך אמרינן בסמוך צמחי וכנדי וטינרי כשרה ולא בדקינן להו שאם תאמר שיסריחו המים מתוכן ולא יסריח העור אמאי לא הוה מצריכינן להו בדיקה דדילמא אסרוח. צמחי וכנדי וכו' ובכולהו כשרה כדאמרינן [מ"ו ע"א] תתאה אינקיב מחמת חולי ועילאה לא אינקיב וניקב זה בלא זה.
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצאת בריאה. בבשר הריאה ולא בסמפונות כשרה דאמרינן הקדימה קנה לושט ובדרך הקנה נכנסה שמה ועדין לא ניקבה העור מבחוץ ולא חיישינן שמא דרך הושט נכנסה כדרך שאר אוכלין וניקבה כל בני מעיים ואחר כך התחילה לנקוב עורות הריאה ונכנסה בבשר הריאה ועלתה נקב בקרום וכן בדקין דכיון שהיא שלימה לפנינו ואין ניכר בה שום מוגלא יבשה מבחוץ ליכא למיחש לה למידי אבל אם לא היתה כל הריאה שלימה לפנינו אלא שנחתך ממנה קצת אמרינן שמא במקום נקב חתך כיון דאיתיילדא ריעותא בריאה כשאנו מוצאין בו מחט ואין דרך קנה להכנס בו שום דבר ועוד שאין נמצאת המחט בתוך סמפונא רבה ולפיכך יש לחוש שמא במקום נקב חתך ואפילו היו כל בני המעים לפנינו ובדקנום ולא אשכחן בהו שום חשש בעולם אפילו הכי טרפה דחיישינן שמא ניקבה זאת המחט סמפונות הריאה נקב מפולש מבפנים אלא שלא ניכר שהרי חתוכה היא וסמפוניא דריאה דאינקב לחבריה טרפה ולא אמרינן דופן חברו יגין עליו כדאמרינן בהדרא דכנתא דאינקיב לחבריה שאינו נקב מפולש שיוציא לחוץ אלא שסמוך לו דופן אחר של שאר דקים כשרה דחבריה מגין עליה שאין אומרין בטרפות זו דומה לזו אין מדמין זו לזו שהרי חותכה מכאן בטחול בסומכיה אם ניקב מתה ובקולשיה כשרה. ומחטא דאישתכח בחיתוכא דכבדא לאחר שנחתכה נמצאת המחט שהיתה ראשה אחד עב מאד וראשה אחד דק כמין מרצע קטן באחת מן החתיכות וכבד אינו נטרף משום נקב אלא שיש לחוש שמא נכנסה המחט דרך הושט וניקבה הדקים כלם ויצאה מתוכן ועתה התחילה לינקב בכבד ונתקעה רובה דכבד לפיכך בדקינן בחודו של מחט לאי זה מקום הוא פונה אם קופה לגאו אם ראשה העב נחבא בתוך הכבד וחודה שקורין פונטא יוצא לחוץ לתוך חלל הבהמה ודאי דרך סמפונות הריאה נכנסה לבשר הכבד הדבוק בקנה הגרגרת ואחר כך ניקב חודה את הכבד והיה נוקב והולך ממנו לחוץ ואם היה חיה יותר היתה יוצאה וניקבה בני מעים אלא שלא הספיקה וכשרה ואם קופה לבר הראש העב לבר לחלל הבהמה ופיה לתוך הכבד בודאי דרך הושט נכנסה תחלה וניקבה הדקים ויצתה ונכנס פיה לכבד וטרפינן לה שאם נכנסה (ה)דרך סמפונות הגרגרת היאך יצא ראשה העב מחוץ לכבד הלא אין כח בראשה העב לנקבה והיאך מצאנו הכבד ניקב לחוץ לחלל הבהמה אלא ודאי דרך הושט נכנסה וכל הדקים נקובים ואפילו יהיו לפנינו הדקין כולן ולא אשכחן בהם שום נקב טרפה דמילתא דלא אפשר הוא שנכנס ראש העב כזה במקום שאין אוכלין ומשקין דוחקין אותו אלא ודאי שהדקין ניקבו ועלה בהם קרום וקיימא לן דאינו קרום אבל בחלישתא כגון מחטין שלנו שנוקבין בשר אפילו בקופה שלהם לגאו או לבר טרפה מפני ששני ראשיה חדין.
<h2>דף מט.</h2>
עובי בית הכוסות סוף כפוף הכרס שקורין פנצא יש בו שעשוי ככובע ושפת דופנו כפולה שתי דפנות אדוקות זו בזו ושומן מחברן וקורין לה דובלין. צד אחד שניקבה הדופן הפנימית ולא ניקבה השנית החיצון כשרה שחברתה מגין עליה. משני צדדין. שניקבה גם את השנית ויצתה חוץ לחלל הגוף טרפה ולא בדקינן לה היכא דלא ניקבה אלא דופן אחת אי קופה לבר שנמצאת הקופה שלה תחובה בדופן הפנימי ופיה תחובה בתוך הכרס ודאי דרך הקנה נכנסה וניקבה הריאה והדר הכרס או הדקין ובאה לחלל הגוף ומשם חזרה ונכנסה לעובי בית הכוסות וניקבה בודאי שתי הדפנות עד שנכנסה לחלל בית הכוסות ועלה קרום בדופן החיצון ואינו קרום ואמאי לא טרפינן לה דאי מבפנים דרך הושט באתה היאך ראשה העב תחוב בדופן הפנימי הלא אין דרך קופה לנקוב ומחט סתמא קתני בין אלימתא בין חלישתא ובחלישתא יש לחוש ולטרוף אפילו בצד אחד שהוא דופן הפנימי אם היה קופה תחוב בדופן האמצעי לבדו. ומתרץ ליכא למיחש מידי שמא עלה קרום בדופן החיצון (דשניהם) [ושניהם] נקובין היו לפי שיש לתלות לדבר הקרוב (ללב) להכשר דלעולם אימא לך מבפנים נכנסה כדרך שאר אוכלין וקופה העב והגסה התחיל לנקוב דופן הפנימי מחמת האוכלין והמשקין המכבידין עליו ומחמת כובדן היתה נוקבת גם הדופן החיצון אלא שלא הספיקה מפני שנשחטה ויותר שכיח זה משנאמר שנכנסה דרך הקנה שאין אוכלין ומשקין נכנסין בו וניקבה הכל וניקבה גם שתי הדפנות ואע"ג דבדקינן ולא אשכחינן תלינן בקרום שעלה בו ונסתם דתרי מילי דתמיהא יש [צ"ל אין] לומר בחששא לאיסור ואם המצא תמצא דופן החיצון של עובי בית הכוסות ניקב אע"פ שאינו נקוב דופן הפנימי טרפה לדברי הכל דודאי דרך הקנה נכנסה וניקבה הריאה והדר הכרס הפנימי או הדקין והתחילה עתה לנקוב דופן החיצון של עובי בית הכוסות ואם תמצא לומר דרך הושט עם האוכלין נכנסה אם כן כבר עברה שני הצדדין וטרפה. ואם תאמר שמא לא נכנסה לא בדרך הקנה ולא בדרך הושט אלא מצד דפנותיה נכנסה שנתחבה בצלעות ונכנסה לחלל ומתחלת עתה לנקוב בית הכוסות מצד החיצון הא ליתא דכיון שנכנסה לחלל הגוף ולא ידעינן מאי זה מקום נכנסה בודאי יש לנו להחזיקה בכולה נקובה. ומחטא דאישתכח בסמפונא רבה דכבדא כשרה דכיון דבסמפונא רבה אישתכח אימר דרך סמפונות נקט ואתאי, והאי אימר לשון ודאי הוא כלומר אני אומר דרך הסמפון באה שהקדימה קנה לושט ולא לשון ספק. וחביריו אימר בעצם נפגמה (לעיל דף י') וכל האחרים שהבאתי שמה. הא ודאי אמרינן דרך סמפונא נקט ואתא סמפונות הכבד דרך הכבד ומן הכבד למרה התלויה בה שהרי הריאה לפנינו היתה ולא אשכחן בה שום נקב ואע"פ דלא נפקא שאינה יכולה לצאת דרך הסמפונות כשרוצין להוציאה שהסמפון דחוק. אימר מירבל הוא דקא רביל. כלומר על ידי נענוע שנתנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו ברגע אחד לצאת ממנה. ולשון מירבל רבול מלשון כברה שמנענעין אותה כדאמרינן אייתי ארבילא וקא מרביל לה באלו מציאות (דף כ"ו) ומאן דאכיל תמרי בארבילא לקי (מכות כ'). וה"מ קשייתא דדיקלא שראשו הוא עב ואין דרכו לנקוב לפיכך תלינן שמצאה פתח פתוח קצת אע"פ שהוא דחוק נכנס שם בימים רבים על ידי נדנוד דליכא למימר שמא דרך הושט נכנסה ונקבה הכל הכרס והדקין וגם המרה עד שנתחבה בה דהא שני ראשיה עבים ואין דרכה לנקוב. אבל קשייתא דזיתא מיבזע בזע ששני ראשיה חדין ונוקבין כמו מחט ודיינינן בהו כדין מחט ולדברי המכשירין במחט וכיון דאיתא לריאה קמן והיא שלימה הם הכי נמי בקשייתא דזיתא שאם הריאה לפנינו שלימה דרך הסמפונות נקט ואתא ואם אינה שלימה טרפינן לה דאמרינן אילו היתה כל הריאה קמן הוינן משכחינן יתה כולה נקובה. (האי) אינקבא ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא בכל מקום שהוא יודע שיכול לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואחר כן נמצא שם נקב. הלכתא תלינן דהא תלינן בזאב וכו' כדאמרינן בפר' קמא (דף ט') בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין אין אומרין שמא במקום נקב ניקב הכי נמי לא אמרינן נקובה היתה מעיקרא. מורנא תולעת היוצאה מן הריאה וניקבה ולא ידעינן אי קודם שחיטה יצאה וטרפה או לאחר שחיטה וכשרה. והלכתא לאחר שחיטה שמתקררת פריש דכל זמן שיש חמימות בריאה אין דרך התולעת לצאת לפי שתולדתו בחמימות כמו שתולדת הדגים במים שאין דרכן להפרד משם אבל לאחר שחיטה שמתקררת הריאה יוצא לבקש לה מקום חם.
<h2>דף מט:</h2>
חלב טהור סותם כגון דקין שניקבו וחלב הדרא דכנתא סותם את הנקב וכשרה לפי שחלב טהור אדוק הוא מאד והוי סתימה מעליתא. טמא אינו סותם. כגון כרס או המסס שניקבו וחלב המכסה את הקרב סותמו אינה סתימה לפי שאינו חבור אלא (תוחב) [תותב] הוא כעין מלבוש הוא היא שמלתו לעורו (שמות כ"ב) תרגומו היא תותביה למשכיה ובלא טורח מתפרק מעל הקרב. חלב העשוי ככובע אע"פ שהוא טהור אינו סותם ואינו נמצא בכל גוף הבהמה בזה הענין אלא בשני מקומות אלו ושניהם מותרין וטהורין. דכרכשתא. חיטי דכרכשתא. חלב שעל חלוחלת שמוציאה רעי שקורין טבחיא והוא עשוי קרטים קרטים כעין חטין ואם ניקבה באותו מקום ואותו חלב סותמה לא מהני מידי וטרפה לפי שאותן קרטים עגולין הן כעין כובע ואינן אדוקין כשאר חלב טהור. טרפשא דליבא. שומן שעל הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו אינו סותם (את) [אם] ניקב הלב או הריאה בסמוך לו והוא סותמו והיינו טעמא (בריאה הסמוכה) [דריאה הסרוכה] בשומן הלב אע"ג דהיינו רביתא ואצלו הוא גדל דכיון דקיימא לן דאין סירכא בלא נקב סתימה זו אינה כלום. ועוד יש בו טעם אחר כטעם [זה והוא] שמנונית החזה שהוא חלב טהור נמי ואינו סותם בסירכא העולה מן הריאה ודבוקה בשומן החזה משום דלא אמרינן חלב טהור סותם בסרכא אלא כשדבוקה לגמרי במקום הנקב.
<h2>דף נ.</h2>
וה"מ דאייתרא. חלב שבמקום היתר ולהכי נקט זה הלשון שהקיבה עשוייה כקשת ומבחוץ הסמוך לקיבה נקרא דאקשתא ומבפנים לעוגל נקרא דאייתרא ופירושו חלב ואותו חלב דאייתרא שהוא טהור צריך לקמץ ממנו כלומר ליטול ממנו מעט למעלה מההוא דאייתרא מפני שהחלב הקרב שוכב עליו ואוכלין השאר.
ולחה סותמתן. לחה מבפנים היא שירקא דמעיא גלד שאדוק בהן מבפנים ומוציאין אותו מהן בדוחק.
מקיפין בריאה היכא דליכא למיתלי בטבחא ואע"ג דפסקינן לעיל (דף מ"ו) דאין מקיפין בבועי שהן על גבי הריאה ולא סמכינן בבדיקתן אע"ג שהן מתדמין יש לומר שמא מחמת מוגלא שבתוכן עור החי כמו עור המתה הוא מה שאין כן בעור ריאה בריאה לעור ריאה מתה. באותה ערוגה. דופן הריאה ימיני לימיני או שמאלי לשמאלי אבל לא מדופן ריאה ימיני לשמאלי. מדקה לדקה. אונא לאונא ואומא לאומא באותה בהמה עצמה. והגאון הזה פירש בענין אחר ומיקל הוא והראשון נראה שהרי אפילו בקנה ששיעורו ברוב מחמרינן ביה מחוליא לבר חוליא וגם לא פירש בו מדקה לדקה כל שכן בריאה ששיעורו במשהו יש להחמיר דלא סמכינן בבדיקת בהמה אחרת ולהכי לא פירש בו מדקה לדקה. חוליא נקראת אותו מקום שהוא תנוך ובר חוליא הוא הבשר שבין תנוך לתנוך שהוא מחברן. חלוחלת שנקבה הוא כרכשא ובלעז טבחיאה. מעמידות. סותמות אותה שהרי אדוקה בהן מקום הדבק שהיא דבוקה בירכים ברובו אבל כולו טרפה ורב נחמן פליג אפילו בכולו ובלבד שנשתייר כדי תפיסת יד למטה מירכים כשרה לפי שאין דרך הרעי היוצא דרך אותו מקום לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף.
<h2>דף נ:</h2>
מפרעתא. צד הכרס הרואה הקרקע שהוא נראה מיד כשפותחין הבהמה להוציא המעים והיינו דמפרש היכא דפרעי טבחי. כל שנקרע בה טפח אע"ג דלא הוי רוב טרפה. ואם היא קטנה כל כך שאפילו ברובא ליכא טפח אזלינן לחומרא לשניהם. נקדרה כיתר מסלע נקדרה כמין ארובה עגולה ורוחב הקדרה ביתר מכסלע. מטבע רחב היא טרפה שאם תמתח תעמוד על טפח אם הוא מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא באותה קדרה טפח אבל בסלע לבדו כשרה אע"פ שנחסר הכרס כסלע. ובקנה אזלינן לחסרון אפילו בכאיסר לבדו. תלת קשייתא. גרעיני תמרה. בצפא. עם האוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה יכנסו שלשה בדוחק או בלא צפא ברווחא.
<h2>דף נא.</h2>
מצד אחד כשרה. ובלבד שיהיה צד הפנימי כדפרשי לעיל. כשרה דחבריה מגין עליה. הוגלד פי המכה שעלה קרום במכה. בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. לא הוגלד פי המכה איכא לספוקי אי קודם מקח הוא או לאחר מקח הוה ועל הטבח להביא ראיה כשהוא מוציא מחברו דמסתמא כל מה דלא יהיב זוזי לא יהיב ליה חיותא ועליו להביא ראיה שקודם מקח היה דמספיקא לא מפקי' ממונא מחזקת מריה. התם ליכא מידי למיסרך כשנמצא נקב בלא מחט שהדם יוצא הוא מתקנח בלחלוחית הבשר והולך לפי שאין לו היכן ידבק. מיסרך הוה סריך הדם במחט. למעלה. בגג. למטה. על הארץ. אין חוששין הואיל ולא ראינו שנפלה אין חוששין שמא נתרסקו אבריה להשהותה מעת לעת ולשוחטה בקופצת מאיליה בדעתה ובהכי ליכא ריסוק אברים דהא אמדה נפשה כדמפרש ואזיל בסמוך. גדייא דהוה ליה לרבינא בגג והיתה ארובה בגג. חזא חושלא שעורים קלופים. באיפומא כנגד פי ארובה למטה בבית. משום דהוה ליה מידי למסרך. שהגדי לא קפץ דרך ארובה אלא בצידי הגג מסרכת עצמה בכותלים וקופצת ומהניא ליה סריכת הכותלים שמסרכת בידיה אבל האי דלית ליה מידי למסרך שהארובה באמצע הבית היא. משום דאמידא נפשיה ואם גבוה יותר מדאי אינה קופצת. משדרא כרעיה בתריתה. רגליה האחרונים היו נגררות אחריה ק"ל כרב יימר וכי משכחינו בהמות אחרות בענין זה לא מצרכינן למבדק חוט השדרה שלהם. זכרים. אלים המנגחין זה את זה. אין חוששין וגו' כדחיישינן בכל מכה כדאמרי במתניתין או שטרפה לכותל ואע"פ שהם דואבים וכואבים. ואי נפיל לארעה מחמת הנגיחה ודאי חוששין ואפילו למאן דקים ליה דאין חבטה בפחות מעשרה בההוא תורא דנפל לאוריתא דדלאי בבבא קמא (דף נ"א) התם לא דחפו אחר (אדם) ולפי' אינו מתרסק בפחות מעשרה אבל הכא שהוא נופל מכח אדם או מכח דבר אחר שדחפו נשבר ונרסק לגמרי במשהו דלא גרע מרצצתה בהמה או שטרפה לכותל ומה לי כותל ומה לי קרקע וצריך לשהותה מעת לעת ולבודקו אחר שחיטה בבני מעים ובריאה ובחוט השדרה ובמוח הראש כדמפורש בפי' המשנה. דפתקי גנבי שמשליכין אותן מכתלי החצר ונופלין לארץ. אמתניהו על מתניהם נופלין ואינן נהפכין על גבן שיתפרקו חוליותיהם. אהדורינהו בלא ידיעת הבעלים מפני פחד המלך או שופט ומשליכין אותם לחצר מראש הכותל ודאי חיישי' דלא איכפת להו אם ישתברו צלעותיה. בית הרחם. עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם צר אין חוששין שמא נתדחק ונתרסקו איבריו ואין צריך להשהותו מעת לעת ולבודקו אחר כן אם לא הלך על גבי קרקע אלא שוחטו בו ביום תכף שיצא מבטן אמו אע"פ שיצא בצער גדול.
הכה על ראשה. הכה אדם בהמה בשבט על ראשה והגיע קצה המטה על זנבה אבל לא נגע אמצעית המטה בשדרה או נתכוון להכותה בזנבה והלך קצה המטה ונגע בראש אבל [לא] נגע אמצעית המטה בשדרה או אפילו נגע (המטרה) [המטה] באורך כל השדרה ונפלה לארץ אין חוששין שמא נתפרקו חליותיה כיון שלא נשלם המטה בתוך השדרה שכל כך היה ארוך. אבל אם שלים חוטרא אפלגי דחרציה דהיינו בחצי השדרה או בשלישיתה או ברובה ונפלה לארץ חיישי' לריסוק אברים שעל כרחה נפלה בודאי לארץ. וכן אם הכה הבהמה במטה לא מראשה עד זנבה ולא מזנבה עד ראשה לארכה של בהמה אלא לרחבה כגון שעומד בצדה ומכה אותה באמצעיתה זאת נקראת מכה פסקית. או הכה הבהמה במטה שיש לו קשרים יוצאין כלומר שאינו חלק אלא יש בו עיקר הבדים ויוצאין ממנו ונפלה לארץ חיישי' שמא נפסק חוט השדרה וחליותיה דהיינו ריסוק אברים ואם עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה בחוט השדרה ובכל בני מעים והריאה ומוח הראש. ואם הלכה מלא קומתה אפילו בדיקא לא בעייא. ואם שחטה קודם שעמדה אין לה שום תקנה אפילו בבדיקת כל הנזכרין למעלה לפי שהיא נחשבת כמסוכנת שאינה יכולה להחזיר ידיה לעצמה דאסורה לדברי הכל אבל כשעמדה יצתה מחזקת מסוכנת ונשארת בחזקת י"ח טרפות.
<h2>דף נא:</h2>
בית המטבחים כשמפילין אותו בארץ לשוחטו והוא נופל מלא קומתו לארץ אין בו משום ריסוק איברים אע"ג דחיישי' באילים המנגחין זה את זה כשנופלין לארץ לא דמי דהתם לא נתן אל לבו הזכר שיפול לארץ ולפיכך אין בו כח להתחזק בצפרניו ונופל מלא קומתו בלא ידיעתו אבל בבית המטבחים מכירין השוורים והזכרים שכוונת האדם להפילן לארץ לכך נותנין לבן להתחזק בצפרניהם שלא יפלו מלא קומתן לארץ.
דסימנין קשין הן אצל נפילה. ואם לא היו קשין אצל נפילה לא משכחת בהמה דמשתרייא בשהתה מעת לעת אלא בהלכה מלא קומתה דהא ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ואי שחיט ליה חישי' שמא במקום שחיטה נקב היה ובגמרא דהוה מספקא ליה לא הוה מצי לאוכוחי ממשנת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה משום שני טעמים חד דהא תנא דמתני' סבירא ליה דבשהתה מעת לעת לחודה סגי ולא צריכה שוב בדיקה כלל והשני משום דלא תני לה בבהמה אלא בעוף דסגי ליה בסימן אחד ובדיק ליה לקנה מבחוץ ושחיט ליה ולאחר שחיטה הפכו לושט שלם בעודנו דבוק בבני מעים והופך בני מעים עמו ובודקו והדר בודק בני מעים בין הפוכים בין שאינן הפוכים שימלאם מים ואם יחזיקו אותם כשרה אבל לא יחתכנו מבני מעים שמא במקום חתך נקב הוה. ואליבא דהלכתא אין אנו צריכין לכל זה כיון דקשין הן אצל נפילה אינן צריכין בדיקה. עוף שנחבט על פני המים שנפל על כרחו על פני הנהר ואיכא למיחש לריסוק אברים כיון ששט מלא קומתו ממטה למעלה הפך הנהר שהוא יורד מלמעלה למטה ודיו וכשר הוא בלא בדיקה דהוה ליה כהלכה שהרי ניכר שחיות גדול נשאר בו. ואי מיא קיימ' שאינן זוחלין בחזקה כגון אגמים אע"פ שיורדין קצת המים ומתחברין לים או מפני הרוח שמנענעת אותן ממקום למקום ואפילו ישוט ממעלה למטה שפיר דמי ואפילו במים הזוחלין וניגרין בחוזק ובמרוצה אי שדא בהו ציבי דהיינו קליפת עצים מושלכין בנהר וקדם העוף לירד מן הציבי אפילו מלמעלה למטה כשרה שניכר לכל שירד בכח עצמו. גלימא. פרושה על גבי יתדות באויר ומתוח שפיר ונפל עוף עליו חיישי' לריסוק אברים שהרי הוא קשה כקרקע או כעל פני המים. ואם הוא עייף מיעף. כלומר כפולה הטלית אפילו מתוח לא חיישינן לפי שאינה נמתחת יפה.
<h2>דף נב.</h2>
דיבקא עופות הניצודין בדבק גלוד בלע' וטחין אותו בדף קטן והעוף כששוכן עליו מידבק בו ופורח עם הדף ונופל לארץ ופעמים שנוגע בכנפים באותו הדף ונדבקת בו ופעמים בשתי הכנפים. בחד גפא. שלא נדבק אלא בגף אחד שרי דהא פורח בשנייה. ובתרי גפי. מאן דאסר סבר במאי נייח. במאי יכול להקל ולישא את עצמו הלכך כשנפל נחבט בנפילה גמורה. ומאן דשרי אעיקבא דגפה. במקצת הוא נושא את עצמו בעיקבי הגפין והוא ראש הכנף מקום שחותכין הכנף מן האווז. בתרי גפי אסיר. אלא אם כן עמד ובבדיקה או עמד והלך ואין צריך בדיקה. כתוב בהלכות גדולות כל היכא דבעי בדיקה נפולה דרוסה ושבורה דמתכשרי בבדיקה ה"מ בדורות הראשונים דהוו בקיאין למבדק אבל אנן לא בקיאין ולא סמכינן אנפשין. ויש מי שאומר שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתי' (דברים י"ז) או אל השופט אשר יהיה בימים ההם אבל הוא יזהיר יפה להביא לפניו כל הטבחין וכל הבקיאין בדבר כי היכי דנמטיה שיבא מכשורא. שש מכאן ושש מכאן לפי שעשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לה לבהמה אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן והוא שנשתברו מחציין ולמעלה כלפי שדרה ולא מחציין כלפי החזה ובצלעות גדולות שיש בהן מוח היא מיטרפא אבל אם באלו השתים עשרה יהיה בתוכם אחת מן הצלעות הדקות הנתונות לכהנים עם החזה כשרה. נעקרו לגמרי מחוליא שלהן. נשתברו באמצע הצלעות. וסוגיין כר' יוחנן דאפילו נעקרו לגמרי מחולייתן בעינן רוב שני צדדין ובלבד שלא נפסק כלל מן החוליא שהיא נקראת אסיתא אלא הצלעות לבדן שהן נקראות בוכנא שאם נעקרה בוכנא ואסיתא שלה שהיא כל החוליא מזה ומזה אפילו בחוליא אחת טרפה שהרי הוי גסתרא [ולא עוד] אלא אפילו בצלע אחת וחצי חוליא דלא הוי גסתרא טרפה ולא בעי' רוב שני צדדין ואפי' רוב צד אחד.
<h2>דף נב:</h2>
והגלגלת שנחבסה ברובה. שנפל משם עצם הראש כלפי המוח מחמת שהכה ראשה לאבן לא נפחת הגלגלת. רוב גבהה ממה שיש מן הגלגלת למעלה מן העינים. רוב הקיפה סביב כל הראש והוא שיעור גדול מרוב גובהה. ונמיה כחתול שיש לו דריסה אף בגדיים וטלאים לפי שהתלמוד והגמרא משוה נמיה לחתול כדקתני דרוסת חתול נץ ונמיה בגדיים וטלאים. ובהמה גסה קיימ' לן כר' יהודה דמפרש דברי חכמים ואינו חולק וכו' מצאתי מוגה מילתא באיבעית אימא בעלמא הוא דאוקימנא הכי וכיון דתנן סתמא ודרוסת הזאב ור' יהודה היא דקאמר דרוסת הארי בגסה ודרוסת הזאב בדקה הואיל ואיכא למימר דלא שני ליה לת"ק בין גסה לדקה לא שרינן דרוסת הזאב בגסה. ודרוסת הנץ בגדיים וטלאים לבית חלל פסולה. דלא גרע מקוץ דכיון שנגע לחלל יש לומר שניקבו בני מעים אבל אי לא אינקב לבית החלל כשרה דאע"ג דאית להו דריסה בעופות משום דרכיך עור הדקין דידהו ונכנס הארס ומתחלחל לחלל אבל בגדיים וטלאים דקשה וחזק עור הדקין אין כח בארס דידהו ליכנס לחלל ואע"פ שהאדים בשר כנגד בני מעים. אי נמי יש לומר היכא שנגע לחלל אע"פ שלא ניקבו הדקין (שכדקנום) [שבדקנום] דבקוץ כענין זה כשרה אבל הכא טרפה כיון שהאדימו בני מעים עצמן לא מהני להו בדיקה כלל כדאמ' למאן דאמר בסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן משום דקשין הן אצל דריסה ואם האדים כנגד סימנין כשרה ואפילו הכי אם האדימו סימנין עצמן טרפה דכיון דנגע בהו מיקלא קלי להו זיהרא.
<h2>דף נג.</h2>
להני דדרסי אלא ביד ברגלים הראשונים באותן קבוע בהן הארס אבל לא ברגלים האחרונים אלא עד שתנקב לחלל. והא קמ"ל דאינה לדריסה אלא בסוף כשמגביה צפרני ידיו מגוף הבהמה באותו הפרק הוא מטיל בו הארס וכיון שלא הספיק להוציאן בחיים לא יצא ממנו הארס. ספק כלבא וכו' כגון דחזינן שהיא ודאי דרוסה אבל לא ידעינן אי דרסה כלב וכשרה דהא אמרינן דאין דריסה לכלב או שמא חתול דרסה ויש לה דריסה בגדיים וטלאים אימר כלבא תלינן בכלב דאע"ג דחוששין לספק דרוסה ה"מ היכא דליכא למיתלי בדבר אחר כדמפרש לקמן אבל היכא דאיכא למיתלי בדבר אחר קרוב לענין כמוהו אזלינן לקולא ונעמיד בהמה בחזקת כשרה דאע"ג דבחזקת איסור אבר מן החי אבל לא קיימא בחזקת דרוסה וטרפה. וכל אימר האמור בהלכה זו הוא לשון ודאי ולא לשון ספק ויש להם חברים רבים בתלמוד ומקצתן נזכרין למעלה בפ"ק [י' ע"א] גבי אימור בעצם נפגמה. שלמא הוא דעבד, שלום עשה ביניהם כדרך כמה חיות שנעשות בני תרבות וגדלות עם בני אדם ועם בהמות ואין מזיקין. נח ריתחיה בהכי, ולא חיישי' לדריסה באחריני. איהו מעוי נוהם. מקרקרן. גועות, אימור ביעותי הוא דמבעתי אהדדי. כלומר כשם שהבהמות נבעתין ממנו כך הוא נבעת מהן ואינו יודע איך ימלא חפצו. כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן מאן דחייש סבר אזוקי הוא דמזיק להו כיון שהוא שותק נמצא שמלא חפצו באחת או בשנים מהן והבהמות צועקות יש מהם מחמת הדריסה ויש מהן מחמת ביעתותא ומאן דלא חייש סבר שמא הארי בר תרבות הוא ואינו רוצה להזיקן והבהמות סבורין שנתן עיניו עליהן ולפיכך הן צועקות אבל אכתי לא נדרסו.
<h2>דף נג:</h2>
דרוסה שאמרו במתניתין דרוסת הארי שהיא אסורה ה"מ שהאדים הבשר כנגד בני מעים התם הוא דאמרי' שאע"פ שלא ניכר האדמימות בכרס או בדקין או בריאה הוא דאסור לפי שסופו של ארס לשרוף עד שינקבו בני מעים אבל אם לא האדים כי אם העור לבדו בלא בשר לא אסרי' והיינו דאמרי' עד שיאדים בשר. אי נמי יש לומר האי עד דקאמ' אכנגד בני מעים קאי ובא למעט שלא כנגד בני מעים כגון בירכותיו או ברגליו למטה מן הארכובה ושלא במקום צומת הגידין דלא מיטרפא בכך. נתמסמס הבשר. יש לפרשו לענין דריסה דהיכא שנדרסה ברגלים במקום צומת הגידין אע"פ שאינו כנגד חלל וצומת הגידין קשין הן אצל דריסה אבל אם נתמסמס הבשר שעל צומת הגידין רואין אותו כאילו אינו וצריך לבדוק נמי צומת הגידין אם נפסק אחד מהן אם לאו או אם נתמסמס שאם נתמסמס כאילו נטול הוא וטרפה. בקוץ עד שתינקב לחלל. כלומר אע"פ שהאדים הבשר כנגד בני מעים לא מיתסרא בכך אלא שיצא הקוץ והמחט לתוך חלל הגוף וכשיצא לחלל הגוף צריכין בדיקה כל בני מעים שמא ניקבו ואם לא ניקבו כשרה אבל בדריסה אע"פ שלא האדימו הבני מעים אלא עור ובשר שכנגדן מיתסרא בכך ולא מהני בהו שום בדיקה שאע"פ שאינן נקובין עכשיו סופן להנקב מחמת חמימות הארס הניכר בבשר ואע"פ שלא ניכר בבני מעים כבר הם נחשבים שנגפים מחמת ההבל. כנגד כל החלל. היינו כנגד בני מעים ולא בסימנין ולא בראש המוח משום דקשים הן אצל דריסה. [נ"ד ע"א] אמר ליה וכו' מכפא דמוחא שמא ניקב המוח וכל שכן כנגד הסימנין ואם האדים הבשר כנגד הסימנין נמי טרפה.
<h2>דף נד.</h2>
אלו כשרות בבהמה וכו' ניקבה הגרגרת בלא חסרון כאיסר כדמפרש ואזיל רשב"ג. או שנסדקה ארכה ובלבד שישתייר ממנה מלמעלה חוליא אחת או חציה וכן מלמטה לפי שאין סופו ליפסק לכשתרעה הבהמה ותפשוט צוארה ונמשך הסדק סוגר והולך הלכך הדר חלים אבל היכא דנפסק לרחבו ברובו מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניקב והולך לגמרי ולא הדר חלים. נפחתה הגולגולת והעצם נפחת ורואים אנו שלא ניקב הקרום. ניקב הלב ולא לבית חללו כיון שאין מפולש הנקב שיגיע עד לאחד מאותן החללים שבתוך הלב סופו להרפא. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה כלומר אע"פ שנפסק אם לא נפסק רוב החוט סופו להרפא. נטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית אבל פחות מכזית טרפה ובגמרא מפרש דבעינן שישתייר אותו כזית במקום שהמרה תלויה בו ויש מי שאומר בגמרא דבעינן שישתייר במקום שדבוקה ותלוייה בקנה הריאה וכיון דלא אפסיקא הלכתא בעינן תרוייהו. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה לפי שאדוקין וסמוכין הן ודופן שניהם אדוקות זו לזו ובאמצע הן שופכין זה לזה בדרך התולדה לפיכך באה המשנה להודיענו שאם חזרו וניקבו במקום אדיקות דפנותיהם ואין הנקב נראה לחוץ אלא לתוך חלל חברו כשרה דהא מתחלה נמי להדדי שפכי. ניטל הטחול שקורין בלע' אישפלין ובגמרא מפרש דוקא ניטל אבל ניקב טרפה דכיון דאיתיה וניקב אין סופו להתרפאות והוא שניקב בעובי הטחול ולא במקום הדק והקלוש שבו. ניטלו הכליות ובגמרא מפרש דוקא ניטלו אבל ניקבו שניהם או אחד מהם טרפה דתו לא חיי וכן מצינו גבי כרות שפכה (יבמות ע"ה) שאם ניקב אחד מן הביצים שלו פסול לבוא בקהל והיכא שאין לו אלא ביצה אחת כשר לבוא בקהל נמצא דיותר מזיק לגוף הדבר אשר בו תלוי החולי מכשניטל לגמרי ממנו וכן הדין נותן. ניטל הלחי התחתון משפתו התחתונה ולמטה אבל הסימנין מחוברין בבשר כמשפטו עם הלחי ולא מיקרי זה עיקור. ניטלה האם שלה היא בית (הרחב) [הרחם] של בהמה נקבה שהולד מונח בה ולא מיטרפא בכך כדאמרי' (סנהדרין ל"ג) לא היתה פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שלא היו חותכין האם שלה בשביל שלא תלד. וחירותא בידי שמים שצימקה ריאה שלה ונתיבשה ונתקשה כחריות של דקל בידי שמים כגון ששמעה קול רעמים או קול זיקים וכיוצא באלו ונכנס בה פחד וחרדה וצמקה ריאה שלה זהו בידי שמים וכשרה דהדרא ובריא אבל בידי אדם כגון שנבעתה מחמת שראתה שהיו שוחטין לפניה בהמה אחרת טרפה דלא הדרא ובריא ובגמרא מפרש איך נבדוק ונבחין אם היה בידי אדם או בידי שמים. הגלודה שניטל כל עורה מחמת חולי או מחמת מלאכה ובגמרא מפרש שאם ניטל כל עורה אלא שנשתייר ממנו כסלע על פני כל השדרה ובמקום טיבורו וראשי פרקים כשרה אפילו לרבנן.
<h2>דף נד:</h2>
בוקא דאטמא. ראש עצם קולית הירך. דשף מדוכתיה. שקפץ ממקומו מאותו חור שבעצם האליה שהוא תחוב בו. וה"מ דאיתעכול ניביה והוא מחמת חולי או מכה. אבל לא איתעכול מחמת מכה אלא שנפסק בכח אדם אכתי יעלו ארוכה. ולשון בוקא דאטמא כמו בוכנא עגול ראש ותחוב בחור כעלי זה התחוב בחור המכתשת. והיינו שיעורא דדינרא קורדינא. והאידנא לא קיימ' לן בהאי שיעורא ולא מכשרינן אלא בשיעורא זוטא מאד דלית בה ספקא. לפי שאין בעלי אומניות. דבעינן תקום (ויקרא י"ט) דומיא דוהדרת מה הידור שאין בו ביטול מלאכה אף קימה שאין בה ביטול מלאכה והוא שעסוקין במלאכת אחרים להשתכר עמם וצריך להזהר ולתת עיניו שם ולהשתדל עם כל העוברים לשאול מה הם צריכין והכי תניא בתוספתא (פ"ד דב"מ) המושיב את חברו לחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק במלאכתו. כסלע ביתר כסלע. [צ"ל כיותר מן הסלע] כל היכא דתנינן עד כסלע להכשר ולא סלע בכלל דאי הוי כסלע טרפה הויא. ואיני זוכר מקומו דתני עד להכשיר אלא נקדרה כסלע טרפה ולא תני בה עד וכיון דלא תני עד פשיט' דכיותר מסלע דיינינן לה. כאיסר, הכי תנן במתני' עד כמה תחסר ותהא כשרה רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי.
<h2>דף נה:</h2>
בסומכיה. בעוביו מלמעלה. ואי אישתייר בעובי דופנו שלא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו דינר זהב כשרה. לקתה בכוליא אחת טרפה דאע"ג שניטלו שתיהן כשרה אבל היכא דאיתיה ואית ביה (לקוח) [לקות] בבשר של אחד מהן שכל כך נתלע ונתמסמס שהרופא היה גורדו טרפה דיותר עדיף להכשיר דליתיה מדאיתיה ויש בו חולי והכי אשכחינן גבי פצוע דכא ביבמות (דף ע"ה). אבל אסרוח טרפה בין בריאה בין בכוליא ומפורש למעלה בהלכות צמחי צמחי. כוליא שהקטינה בדקה, בבהמה דקה עד כפול בגסה עד כענבא בינונית. חוץ מעור בית הפרסות [מן הארכובה ולמטה] לפי שרך הוא כבשר ואינו חשוב עור.
<h2>דף נו.</h2>
ואלו טרפות בעוף וכו' ואע"ג דכל טרפות שבבהמה כנגדן בעוף הני איצטריכו ליה למתני נקובת הושט משום פסוקת הגרגרת וההיא איצטריכא ליה דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש דהא כשר בסימן אחד [וקא] מיית אימא גרגרת נמי תיטרף במשהו קמ"ל שלא תטרף אלא ברובה. והכתה חולדה על ראשה נמי איצטריך משום דקתני מקום שעושה אותה טרפה דהיינו ניקב הקרום דלא תימא תטרף נמי בשנשבר העצם בלא נקיבת הקרום כדאמרי' בגמרא בעופות של מים קמ"ל דלא מיטרפא עד שתנקב הקרום ועוף של מים שאני הואיל וקרומו רך לא מגין על המוח הואיל ונשבר העצם שעליו. וניקבו הדקין משום דקא בעי למיתנא בסיפא גבי אלו כשרות יצאו בני מעיה ולא ניקבו דלא תימא עוף שחיותו מועט תיטרף ביציאה לחודא קמ"ל דלא מיטרפא אלא בנקיבה. הכתה חולדה על ראשה חיישי' לנקיבת הקרום ודוקא שהכתה בשיניה שאלו הכתה ביד אמרי' לעיל [נ"ג ע"א] יש דריסה לחולדה בעופות וכל כנגד החלל מיטרפא ולמה אמר על ראשה מקום שעושה אותה טרפה דהיינו ניקב הקרום. ניקב הקרקבן והוא בעוף במקום בית הכוסות בבהמה ובלע' פריד והוא שניקב לחלל שאם ניקב הקרקבן והכיס שבתוכו קיים כשרה ואפי' ניקב הכיס במקום אחר שלא כנגד הקרקבן כשרה שעור הכיס מגין על בשר הקרקבן ובשר הקרקבן מגין על נקב הכיס. ניקבו הדקין ודינן כדין בהמה דלא מיפסלו אלא בנקב מפולש לחלל. ונפלה לאור ונחמרו בני מעיה ניכווצו מחמת האור ונהפכה מראיתן למראה אחר אם ירוקין פסולין. מפרש בגמרא אותן שהיה דרכן להיות אדומין כגון לב קרקבן וכבד ועכשיו נשתנו למראה ירוק פסולה דכניקבו דמי. ושיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן הלב והקרקבן במשהו ובכבד שלא נשתייר ממנה אפילו כזית אבל אם הם אדומין כמשפטן הראשון כשרה. וכמו כן היה יכול למיתני אם אדומין פסולין וירוקין כשרין ומיירי בבני מעים שדרכן להיות ירוקין ואם נשתנו ממראיתן למראה אדמימות פסולין ואם היו ירוקין כבתחלה כשרים. דרסה וטרפה בכותל, דרסה אדם ברגליו או שטרפה בידיו והכה אותה בכותל או שריצצתה בהמה דאיכא למיחש להנך תלתא משום ריסוק אברים ועדיין היא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה אבל בדיקה בבני מעים ובמוחה ובחוט השדרה בעי' עד שתלך מלא קומתה כדפרישי' לעיל בבהמה, ואלו השלשה הנזכרין בריסוק אברים הם כנגד נפלה מן הגג בבהמה אבל בעוף לא שייך למיתני נפלה מן הגג שהרי יש לה כנפים ופורחת בהן ובבהמה לא שייך למיתני הכתה חולדה על ראשה לפי שהעצם של ראש הוא קשה למאד ואין כח בשיני החולדה על ראשה לנקבו. וכן נפלה לאור ונחמרו בני מעיה לא שייך למיתני בבהמה מפני שעורה ועצמותיה קשין הן ומונעין ומגינין הם על בני מעיה.
[במיא. מוציא כל המוח מן הקרום דרך פיה כמו שהיא יורדת לחוט השדרה וממלא הקרום מים ואם יוצאין ממנה דרך המכה בידוע שניקב הקרום ד"א מכניס בנקב העצם מים וחוזר ומוציאו ונראה אם יתלבנו המים בידוע שניקב הקרום. בדיק בשמשא נגד השמש מסתכל אם יראה שם נקב שאור השמש יפה לבדיקה. מייץ בגילא. מניח גילא חלל בנקב העצם ומוצץ ואם ניקב הקרום עולה המוח לתוך פיו. זה תוספת. — וכן זה. [נ"ה ע"ב] אם נשתייר בו כסלע כשרה שעל ידי אותו שייור תעל[ה] ארוכה. ראשי פרקים בכל פרקי חוליותיה ועצמותיה השוק והירך בעינן שייור כסלע כל העור כלו כל היכא דמשתייר ההוא כסלע מעלה ארוכה וחוזר עורה לקדמותה. פסק הרב אלפאסי זצ"ל כשמואל דמחמיר טפי ותימא דהוה ליה למפסק לחומרא נמי כר' ינאי ורבה בר רב חנא ואפשר שהרב אלפאסי היה סובר שזה שאמרו על מקום טיבורו על לב השדרה כנגד הטיבור וכן מה שאמרו ראשי פרקים פי' ראשי פרקים שבשדרה ולצאת כלן פסק כשמואל. דבעי' רוחב כסלע על פני כל השדרה שבכלל דבריו דבריהם].
<h2>דף נו:</h2>
הוריקה כבד כנגד בני מעים. פי' במקום אחד ולא בכולו כדאמרי' דשיעור ירוקתן במשהו. ולא יהא אלא ניטלה כלומר כיון שלא הוריקה כלה למה תפסל הא תנן אפילו בניטל אם נשתייר בו כזית במקום מרה ובמקום שהיא חיה כשרה, כיון שהוריקה וכו' ואע"פ שלא ניכר הלקות בבני מעים אפילו הכי טרפה דודאי נחמרו בני מעיה ומפני שהכבד הוא סמוך לריאה טרפינן לבהמה אבל אם הוריקה בשרא כנגד בני מעים לא טרפינן לה שאין לנו להחמיר בו כל כך כדעבדינן בדריסה. ומשום הכי נקט כבד וטרפות כבד אינו מפני עצמו אלא מפני הריאה או מפני הדקין אבל טרפות לב וקרקבן בשביל עצמם הוא. ירוקין פסולין בלב וקרקבן וכבד שדרכן להיות אדומים ועכשו נשתנו מראיתן לירוק. וירוקין שהאדימו כגון בני מעים שדרכן להיות ירוקין ונשתנו לאדמימות טרפה וקים להו לרבנן שאינן משתנים אלא מירוק לאדום או מאדום לירוק כמנהג הסמוך להם ולהכי לא נקט שאר מראות לא ליכול איניש בני מעים של עוף אלא בשלקא כדי שיתברר לו כי האדומים לא הוריקו והירוקין לא האדימו. אחזוקי איסורא לא מחזקינן היכא שאין ניכר בו הריעות וכשאמר רב אשי לא ליכול איניש אלא בשלקא מיירי בעוף שידענו בודאי שנפל לאור ובדקנו אותו ולא נמצא בו שינוי. ויש לעיין העוף שנמצא אדומין שהוריקו ולא נודע לנו שנפל לאור אי חיישינן להו או לא מי אמרי' כיון דתנינן במתני' נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ולא תנא נחמרו בני מעיה בלא נפילה מכלל דדוקא היכא דידעינן בודאי אבל אי לא ידעינן לא חיישינן או דילמא כיון דתנא בבריתא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור וכו' ולא קתני בידוע שנחמרו בני מעיה לבדו משמע דאע"ג דלא ידעינן שנפלה לאור כיון דאשכחינן חיישינן.
ואלו כשרות בעוף וכו' הכל כמו שמפורש במשנת אלו כשרות בבהמה. אבל בחסרון בגרגרת לא אזלי' ביה לכאיסר דהא אפי' בכל הגרגרת ליכא כאיסר אלא אזלי' לרוב כמו בנקב. מקום שאין עושה אותה טרפה כגון שהכתה שלא כנגד המוח. ניקב הזפק פפו בלע' והוא כיס שהאוכלין נקבצים לתוכו תחלה קודם שירד לבני מעים ומתעכל האוכל שם ואחר כך יורד לבני מעים אבל ניטל טרפה ור' פליג עליה ואמ' אפי' ניטל כולו כשר ומפ' בגמ' דהא דמכשרינן ניקב הזפק אפי' נקב ברוב מיירי בסוף הכיס או באמצעיתו במקום שהכיס רחב אבל בתחלת הכיס שהוא כדרך הושט שהוא צר (כושט) דיינינן ליה כושט ובנקב לחודיה מיפסיל לדברי הכל ונקרא אותו מקום בלשון רבותינו גגו של זפק. יצאו בני מעיה ולא ניקבו ושחטה בעוד שהיו בני מעיה בחוץ או החזירן לתוך הגוף ולא הפכן שאם הפכן ממטה למעלה טרפה דכיון שנהפך אחד מהן אין יכול לחיות (ומיד מת) נשתברו רגליה מן הארכובה למטה או אפילו למעלה שלא במקום צומת הגידין ולא יצא עצם לחוץ אבל יצא עצם לחוץ תנן בבהמה המקשה [ע"ו ע"א] דהוה טרפה. נשתברו גפיה הם עצמות שתי הכנפים שמעופפת בהן ובין שנשתברו ובין שנעקרו לגמרי לא מטרפא בכך אלא היכא דנעקרו לגמרי צריכה בדיקת הריאה של עוף אם ניקבה אם לא ניקבה לפי שהיא עומדת חציה מכאן וחציה מכאן בין האגפים ומנפחין לה בעורה שמה אם תעלה בנפיחה העוף מותר. אבל אותם הכנפים שנשתברו או שנשמטו אע"פ שאדוקים שם קצת ישליכם לכלבים לפי שלא נתרו בשחיטת העוף. נמרטה כנפיה היינו נוצה גדולה שעל כל גופה וגם הנוצה הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים אפילו הכי כשרה דלא מיקרי בכך גלודה כיון שהעור שלה קיים. ור' יהוד' פליג עליה ואמ' שאם ניטלה הנוצה הדקה שעליה טרפה דגלודה מיקריא אבל נמרטו הכנפים הגסין ונשארו הדקים לא מטרפא בכך ולהכי שנה ר' יהודה לשון שאמ' ת"ק להודיענו דבכנפים הגסים מודה להו וכשרה. והלכה כת"ק משום דהלכה כסתם משנה וכן מוכח בגמרא שניסה אחד מן החכמים הדבר הזה להוציא מלבו דר' יהודה מכלל דרבנן פליגי עליה ולא בא ר' יהודה לפרש אלא לחלוק.
גג הזפק נידון כוושט בנקב משהו. כל שנמתח עמו נידון כוושט ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הושט להיות צר שדרך הזפק שהוא נרחב ודרך הושט להיות צר ובשיעור רחב הושט בזפק הדבוק עמו הוא חשוב כושט ונטרף בנקב משהו. נמתח. נמשך דהיינו מן המצר למעלה כדאמר (דף מ"ה) גבי מוח שבגלגלת נידון כמוח התחיל לימשך נידון כחוט השדרה אלמא מקום הצר קרי משיכה. והגאון הזה נראה שהוא מפרש נמתח עמו כשיעור אורך הצואר ובשאר מקומות הזפק צריך עיון בכמה יפסל שמדברי ר' יוחנן משמע שבשאר מקומות הזפק הוא מחלוקת ר' ובר מחלוקתו ולא אפסיקא הלכתא כמאן. היפך בהן. כשהכניסן לתוך החלל הפך עליונן לתחתונן וכן מהדרא דכנתא טרפה. איתנגד ואתנח ועיילינהו למעייה מאיליהן נכנסו כשמשך רוחו אליו ולא נהפך בהן דבר שאם היה מחזירן אדם אי אפשר שלא יפשע בהן ויהפוך אותם.
<h2>דף נז.</h2>
צנא דנקודי בדלי"ת ולא ברי"ש סל עופות שנשתברו רגליהן בארכובא או למעלה מן הארכובה ואין העצם יוצא לחוץ ועופות שהיה בהם חברבורות לבנות ושחורות מלשון (נקודים) נקודים ויש שגורסי' ברי"ש על לשון שמנקרין באשפה. שמוטת ירך בבהמה. יש מי שפירש אותה דהיינו בוקא דאטמא ולדברי זה המפרש לית הלכתא הכי אלא אם נתעכל ניביה וראייתו מדלא מני יתיה בבסג"ר ושב שמעתתא ש"מ דחד מינייהו הוא. ויש להקשות דהא ר' יוחנן דסבירא ליה דבוקא דאטמא דשף מדוכתיה כשרה דהא קאמר (דף נ"ד) אלו טרפות דוקא וחזינן דסבירא ליה בשמוטת ירך דטרפה הוא ולא מיפליג בין איתעכול ניביה בין לא איתעכול ניביה ואי מוקמת לה באיתעכול ניביה הא ליתא (חדה) [חדא] דהא לא מפריש בהדיא ומי שאוסר בכל ענין אוסר ועוד דאי באיתעכול ניביה מוקמת לה לא חזינן מאן דפליג בהא ובשמוטת ירך חזינן רבים דפליגי ותו לא מידי דשני ענינים הם ואפילו הכי ליכא לפרש שהוא למטה מבוקא דאטמה בראשו השני שהוא דבוק בעצם שהוא קרוי אישקנקיל בלע"ז דהא לא אשכחינן שום טרפות באותו העצם האשקנקיל דהא קימ' לן כנגדו בגמל ניכר והוא עצם שקורין מדולר שראשו אחד דבוק בבוקא דאטמא שהוא בוכנא ואסיתא וראשו השני דבוק לאישקנקיל ונשבר ויצא לחוץ לא מיפסיל אלא בעצם המדולר שנקרא בלשון משנה קולית ואם כן כשנשמט אמאי פסולה. ויש מי שמפרשו למעלה מבוקא דאטמא והוא כף הירך שזה עצם הקולית נתקע בתוכו כבוכנא ואסיתא והאי דלא מני ליה בבסג"ר ושב שמעתתא לפי שהוא למעלה מבוכנא ואסיתא ומאן דסבירא לה דבוכנא ואסיתא פסול כל שכן למעלה ממנו שהוא כף הירך ולא חשבינן להו אלא מפני שהן סמוכין זה לזה כי היכי דילפינן סוגיא של הלכה מעיקרא לא הוה חשיב המסס ובית הכוסות אלא בהדא לפי שהן סמוכין זה לזה הכי נמי שמוטת הירך דהוא כף הירך ובוקא דאטמא דהוא עצם קולית שהוא דבוק בו לא חשבינן להו אלא בחדא. שמוטת יד כתף. שמוטת גף. פרק העליון המחובר בגובה חיישינן שמא ניקבה הריאה לפי שהריאה נחבית בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומט גפה מתנתקת הריאה עם הגף. תבדק הריאה. כיצד מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בריאה ואם הרוח יוצא טרפה ואם לאו כשרה.
<h2>דף נז:</h2>
סימן לטרפה. סימן לספק טרפה י"ב חדש אם כל כך חיית בידוע שלא נטרפה ובנקבה אם היה מתעברת אחר כן חוץ מן הביצים שהן בגופה בשעת ספק הטרפות מותרת שאילו היתה טרפה לא היתה שוב מתעברת. דספק טרפה כגון אם ספק דרוסה או נפולה או שמא ניקב הקרום מחמת שראינוה שהכתה חולדה על ראשה במקום שעושה אותה טרפה.
<h2>דף נח.</h2>
דשיחלא קמא פושטא בלע' אותם שהיו במיעיה בשעה שנטרפה. משהינן להו אי הדרא וטענה ודאי לא טרפה היא ושרו קמאי ואי לא (ו)הדרא אסירן דהיא וביצתה טרפה חלבה נמי אסור שהוא בא מכח איסורא. בחלב [צ"ל דחלב] שבתוך הקיבה. כלומר שינקה מאחרת כשרה דשרי משום דכפרשא בעלמא הוא שכמעוכל הוא חשיב כיון דסופו להתעכל שם. כל שאין בה עצם אינו מתקיים י"ב חדש ונפקא מינה כדפריש רב פפא. קישות שהתליע באיביה בעודה מחוברת אסורה התולעת באכילה דכיון דמהלכת בתוך הקישות והקשות מחוברות בקרקע שורץ על הארץ קרינן ביה אבל כשהתליע בתלוש לא מיקרי שורץ על הארץ עד דנפיק מיניה ומהלך על גבי קרקע כדמפרש בשילהי פירקין (דף ס"ז). וש"מ מדרב הונא הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש לבתר תריסר ירחי שתא שרי דאי במחובר התליעו לא הות חיה עד השתא. ואם תשאל הא ניחא אם ימצאם חיים דמותרים הן אלא אם ימצאם מתים אמאי מותרין דילמא התליעו באיביה ומתו יום או יומים קודם שהשלימו הי"ב חדש וליתסרן דהא עדיין יש להן לחות של איסור וקבלנו תירוץ קושיא זו כיון שמצינו בתלמוד ירושלמי במסכת שבת בפרק ראשון בפסיקת המשנה של אין פולין ואין קורין ואמרינן כל שאין לו עצם אינו חי אלא ששה חדשים ובתלמוד בבלי גריס אינו מתקיים ש"מ דאינו מתקיים ואינו חי תרתי מילי נינהו ולא פליגי אהדדי דלעולם אינו חי אלא ששה חדשים אבל לחותו מתקיים עד י"ב חדש אבל לא יותר ומשום הכי לאחר י"ב חדש מותר משום דכעפרא בעלמ' הוא. וקשיא לי להאי תירוצא דקאמר בגמרא לית דודבא בת שתא (דתמרי דכדא בר שתא) ופירושו משום שאין בו עצם נמצא שלשון אינו מתקיים אינו חי רוצה לומר כי היכי דלית בקא בת יומא שפירושו אינו חי ש"מ דפליגי שתי הגמרות ולא סמכינן על הירושלמי דמיקל טפי ושרי לאחר ששה חדשים תמרי דכדא וקושיא קמייתא במקומה עומדת עד יבוא מורה צדק.
<h2>דף נח:</h2>
תנן התם בבכורות לענין מומין לא שנו דקתני הרי זה מום לגבוה אבל להדיוט שרי אלא שחסר ויתר ביד שאפילו ניטל לגמרי לא מיפסלא שמוטת יד אבל ברגל טרפה ואסורה אף להדיוט דהוה כשמוטת ירך בבהמה. סניא דיבי בודיל קרישטיינגא בלע"ז קורין אותו. ופירוש אחר תרגם רפש וטיט (ישעיה נ"ז) סין וטיט ודבי' לשו' זב. גובתא. כמין קנה בשר דהוה מעבר מבי כסי דהיינו מבית הכוסות להובלילא דזהו המסס. למטרפא משום דכנטול דמי וניקב הוא מאותו מקום שינטל. סבר לאכשורה כדשרינן מבי כסי להובלילא. וכנגדן בעוף כשרה דעוף זמנין דהוה הכי ואע"ג דלא משתכח לן הכי קים להו. ויש מפרש שכל עוף דרכו כך ומשום דמן הזפק עד הקרקבן קנה של מעים אחד וההוא מיקרי בני מעים ובראש הקרקבן יוצאין בני מעים גמורין ובבהמה טרפה דכל יתר כנטול דמי אבל יוצאין ממקום אחר סמוכין זה לזה וכלין עד כאצבע וחוזרין ומתחברין שניהם בתוך רחב אצבע כשרה אבל אי לא הדרי וערבי אלא לאחר רחב אצבע טרפה דהכי קים להו לרבנן דבהכי חיי ובהכי לא חיי.
אחוזת דם והמעושנת שגבר עליה הדם וחלתה. והמעושנת שנכנס עשן בגופה אבל לא נפלה לאור. והמצוננת שחלתה מחמת צנה. ושאכלה הרדופני שהוא סם המות לבהמה ואפי' הכי כשרה דכמסוכנת חשבי' לה ומסוכנת מוכחינן מקראי דשריא. וכן צואת כלבים מזקת מאד לבהמה כסם המות ואפי' הכי שרי' ליה לאדם שלא תזיק לאדם ואפי' ששתת מים הרעים שפירושו מים מגולין דאיכא חששא שיש בה ארס נחש לא מחמרי' כל כך מחמת ספק שנאסור בשר הבהמה משום סכנת נפשות אבל אם אכלה בידוע דבר שהוא סם המות לאדם או שהכישה נחש מותרת משום טרפה כמו שפירשתי אבל אסורה משום סכנת נפשות כיון שהוא בידוע.
הלעיטה חלתית, לזרא בלעז ולהכי נקט לשון הלעטה ולא קתני לשון אכלה כדקתני בהרדופני וסם המות משמע דחלתית אינו טוב לאכילה כדמוקמינן לה בקרטין לקמן ולא משכחת לה שתאכלנה הבהמה אלא על ידי הלעטה בעל כרחה (שלהעיט) [שהלעיט] אותה בן אדם אבל שאר סם המות והרדופני נוחין הן לאכילה ואוכלת אותן הבהמה מעצמה. בסם המות דבהמה. והרדופני נמי סם המות דבהמה היא ותרי גוני סם המות דבהמה הן ולא מטרפה בכך דכמסוכנת נחשבת וכיון (שעושה) [שאינה עושה] יותר מסימני מסוכנת כשרה אע"פ שעתידה למות בודאי.
<h2>דף נט.</h2>
באומצא. אינו צלי כל כך כמו בתנור אלא מולחו מאד וצולהו כל שהוא על גבי גחלים. לנקודי שמא נשכה נחש ואסורה משום סכנת נפשות. אותיביה בתנורא. שישהא שם הרבה. תילחי תילחי. נתפרק ונפל חתיכות חתיכות. והוא שיכיר בן גמל. דלבן גמל אפילו ניביה לית ליה. חינכי וניביה אחד הן ובלע' יינבש. בכנפי העוקץ. תחת עצם האליה שקורין אנקא בלע"ז יש בשר [שכ]שקורעים אותו נקרע שתי ויש שנקרע ערב.
סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה כדכתי' (ויקרא י"א) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ וכתי' וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע. סימני העוף לא נאמרו. מפ' בגמ' לא נאמרו פירושן מן התורה מפורש אלא מדברי סופרים שדרשו מיתור המקרא דילפי' מנשר ותורים שכל אותן הסימנים שאנו מוצאין בתורים אנו מוצאין כנגדן כלומר בהפך בנשר שאסר לנו התורה לפי' קבע(נ)ום והזכירום חכמים ושנאום שלא יטעה אדם באחד מהם. מה תורים שיש להם אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף ואינו דורס ומותר אף אני אביא כל מי שיש להם אלו הסימנין כאשר הוא ואין להרהר עליו שכשר הוא. ופי' אצבע יתירה זו אצבע יתר וגבוה משאר האצבעות והוא מאחורי הרגל. וזפק הוא הכיס שהמאכל נקבץ בתוכו קודם שירד לבני מעים. וקרקבנו נקלף הוא הכיס של העור הדק בתוך הקרקבן והפרש בתוכו והוא נקלף ביד בלא טורח כשאדם חותך הקרקבן (והפרש בתוכו והוא נקלף ביד בלא טורח כשאדם חותך הקרקבן) בסכין. ואינו דורס פי' שאינו אוכל שום עוף בעודנו חי עד שיהרגנו כמנהג הנץ והאסטור שאוכלין העופות שהן צדין בעודם חיים והוא סימן טומאה. ואחר שכל אלו הסימנין נודעים לנו מן התורה אלו לאסור ואלו להתיר מסר[ו] חכמים שני סימנין להקל על האדם שלא יצטרך לטרוח למי שאינו בקי בהם ובשמותיהם ואמרו אם נמצא עוף שנראה אותו שדרס אינו צריך לחזור אחר שלשת סימני טומאה שכיון שדורס בודאי טמא אע"פ שיש לו אצבע יתירה שהוא סימן טהרה אפילו הכי אסור שכיון שדורס בודאי אית ליה סימן טומאה אחר והוא ממין עורב שיש לו שני סימני טומאה ואחד מהן שהוא דורס ושני סימני טהרה וכיון שאינו בקי בהן ובשמותיהן לא יאכלנו או שמא מין פרס או מין עזניה הוא שכל אחד מאלו אין לו אלא סימן אחד של טהרה ושלשה סימני טומאה ודורס הוא אחד מהן, וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף בידוע שהוא טהור, כלומר אם אינו יודע אם דורס הוא אם לאו מותר הוא לו דפשיטא לן שאינו דורס ומין תורים הוא או שאר עופות טהורים הוא שיש להם ד' סימני טהרה דליכא לספוקי באחד מכ"ד עופות טמאים דבנשר ליכא לספוקי דהא לית ליה כלל מסימני טהרה ובפרס ליכא לספוקי דהא אין לו אלא סימן אחד של טהרה והוא אצבע יתירה ובעזניה נמי ליכא לספוקי דהא אין לו אלא סימן אחד של טהרה שאינו דורס ואין לו אצבע יתירה ולא זפק ולא קרקבנו נקלף ובעורב נמי ליכא לספוקי דהא אין לו לעורב אלא שני סימני טהרה והן אצבע יתירה וזפק ובכ' עופות הנשארים שיש להם ג' סימני טהרה נמי ליכא לספוקי לפי שברור לנו שאותן כ' עופות אחד מסימני טהרתן הן שאינן דורסין כלל ושני סימני טהרה אחרים הן זפק ואצבע יתירה וזה העוף שיש בו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף ודאי נאמ' שאינו דורס כלל ומין תורים הוא והוא הדין שאפילו היה דורס טהור הוא דהא ליכא לדמוייה לאחד מכ"ד עופות טמאין כדפרישית אלא קים להו לרבנן דלא משכחת לעולם עוף שידרוס שיהיו לו שלשה סימני טהרה. בקצרה. סימן לכ"ד עופות טמאים נשר אין לו סימן טהרה כלל (ולא צד כלל). עזניה אינו דורס כלל ויש לו שלשה סימני טומאה. פרס יש לו סימן אחד של טהרה שיש לו אצבע יתירה ושלשה סימני טומאה יש לו ודורס אחד מהן. עורב יש לו שני סימנין טהרה אצבע יתירה וזפק ושני סימני טומאה ודורס אחד מהן. עשרים עופות הנשארים יש להם ג' סימני טהרה שאינן דורסין ואצבע יתירה וזפק וסימן אחד טומאה שאין קרקבנו נקלף כלל לא ביד ולא בסכין. [יש מפ' כי עופות הנשארים יש להן ג' סימני טהרה אצבע יתירה וזפק וקרקבנן נקלף וסימן א' טומאה שהן דורסין וקשיא [ל]ב' הפירושין]. ר' אליעזר ב"ר צדוק אומר כל העוף החולק את רגליו טמא, מסר לנו סימן אחד לטומאה שכולל כל הכ"ד עופות שאם חולק את רגליו כשנעמידהו על חוט או מקל והוא נותן שתי אצבעות מכאן ושתי אצבעות מכאן (ושתי אצבעות מכאן) ודאי טמא הוא שזה המנהג הוא נוהג ברוב עופות הטמאין ולא בכולן שאם היה בכולן היה לו להשמיענו כח דהיתירא ולומר שכל עוף שאינו חולק את רגליו טהור הוא אלא ודאי יש מהן שאינם חולקין את רגליהם אבל דבר ברור הוא לר' אליעזר שאין שום עוף טהור חולק את רגליו ולפיכך אמר כל ואמר טמא ולא אמר ספקו טמא אלא [כי] בידוע שהוא טמא כלומר שדורס או שהוא מן הכ' עופות אע"פ שאינו דורס. ובחגבים כל שיש לו וכו' ובחגבים זהו סימן טהרתן. כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין. ויש לו קרסולין פי' קרצולין והן שתי רגלים האחרונים לבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ כשהוא רוצה לקפץ מתעצם בהן וקופץ. וכנפיו חופין את רובו והם ד' סימנין ולא גרסי' וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו דמשמע שעונה את רובו גם לקרסולין אלא הכי גרסי' ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. ר' יוסי אומר ושמו חגב. כלומר אם נמצא מין ארבה שאיננו נכלל בכלל חגב אע"פ שיש לו ד' סימנין הללו אסור דכתי' (ויקרא י"א) ואת החגב למינהו למה לי למיכתב את החגב דהא לשון חגב כלל הוא לרוב מיני הארבה חוץ מן המיעוט אלא להשמיענו שהסימנין האלו לא יועילו לו אלא לאותן הנכללין בכלל חגב וארבה וחרגול וסלעם שם פרט הוא ונכללין בכלל גדול שהוא לשון חגב ור' יוסי לא בא לחלוק אלא לפרש ובגמרא מפרש למה הוצרכו שלשה להכתב ארבה וסלעם וחרגול ומתרץ לפי שארבה אין לו גבחת כלל שאין ראשו שרוע כלל וסלעם יש לו גבחת ולחרגול יש לו גבחת ויש לו זנב נמצא שאין אחד מהן דומה לחבירו ולפיכך לא היינו למדים זה מזה כלל אלא אם נתפרשו ולסלעם שהיה יכול להתלמד מבין ארבה וחרגול בא להשמיענו מין אחד ממיני החגב שיש לו גבחת וזנב וראשו ארוך שכשר הוא כיון ששמו חגב ויש לו ארבע סימנין. ובדגים סימן טהרה שיש להם סנפיר וקשקשת ולפי שאמ' ת"ק קשקשת לשון יחיד כלשון סנפיר בא ר' יהודה לחלוק או לפרש דשני קשקשים בעינן דקשקשת אחת טמא דשמא מקרה הוא או נדבקה שם ממקום אחר אבל בשנים ליכא לספוקי אי נמי דלא מיקרי קשקשת אלא כשהאחד עולה על חברתה קצת ואז הוא דומה לשריון קשקשים שהאחד עולה על חברו ומכסה ממנו מעט. ואלו הן קשקשין הקבועים בו שאין זזין כלל ממקומם מאיליהם אלא ביד[י]ם אבל הסנפיר מתפשט וכווץ בעודנו במים ובהן שט במים בפשוטם ובכיווצם. סנפירין אותן שפורח בהן אותן כנפים ששט בהן כמו העוף שפורח בכנפיו.
<h2>דף נט:</h2>
כרוכות. גילדי גילדי קליפה על קליפה כעין קרניו של שור. חדוקות בעינן. מלאות פגימות וחריצין. והרי עז דחדוקות דקס"ד דהדר ביה מכרוכות ואוקים סמנא אחדוקות וכריכה תו לא בעינן. מפוצלות, פורקדש בלע'. והרי צבי דאין מפוצלות. האי צבי אינו זה שלועזין אותו צרוי דהא ודאי יש לו קרנים מפוצלות אלא אותו הנקרא אשתנבוק וקרנים שלו אינן מפוצלות. הכי גרסי' בעינן חדוקות חדורות וכרוכות לא גרסינן הדורות דהדורות וכרוכות אחד הן במקום עגולות ולא רחבות כקרני העז. ופירוש חדורות כעין קרני איל וצבי שחדין למעלה. הילכך כיון דאיכא מפוצלות ואיכא דלאו מפוצלות היכא דלא מפוצלות כגון צבי בעינן חדורות כרוכות חדוקות דניפוק מספיקא מכלהו חדוקות לאפוקי מספיקא דשור. כרוכות לאפוקי מספיקא דעז שהן רחבות. חדורות לאפוקי מספיקא דעיזא כרבוז ששמו עז וקרניו כרוכות וחדוקות אבל אינן חדורות ומספקא לן שמא מינא דעז הוא. והוא דמיבלע חידוקיהו. חרציהו תכופין וסמוכין ומובלעין זה בזה והיינו ספיקא דעיזא כרבוז שקרניו כרוכות וחדוקות מי אמרי' כיון דהדורות וחדוקות חיה היא או דילמא כיון ששמו עז מין בהמה הוא אבל בשנמצא (הדורות) [חדורות] ליכא לספוקי בעיזא כרבוז דהא קרניו אינן הדורות. מין חיה הוא דהא שלחו מתם הלכת' כרב שמואל בריה דר' אבהו דשרי תרביה אע"פ שאין לו אלא קרן אחד ואיכא לספוקי במינא דשור כדאשכחינן (דף ס') דשור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר (תהלים ס"ט) ותיטב לד' משור פר מקרין מפריס מקרן כתי' בלא יו"ד אפילו הכי לא חיישינן לההוא מינא כיון שאינו נמצא בישוב כי היכי דלא חיישינן לפרס ועזניה הואיל ולא שכיחי בישוב.
<h2>דף סב.</h2>
עוף הבא בסימן אחד טהור. כלומר שאין לו סימן של טהרה אלא אחד ושלשה סימני טומאה יש לו טהור הוא דליכא לספוקי לפרס ועזניה דהא לא שכיחי בישוב ואותו סימן של טהרה צריך שיהיה אותו שאינו דורס (דרך קצרה כדי שלא ישכח). וקבלנו במסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים כי כל עוף שחוטמו [צ"ל שחרטומו] רחב או שיש לו כף הרגל שקורין פלוטא כמו שיש לאווז אין להסתפק בדריסתו כי בידוע שאינו דורס.
<h2>דף סג.</h2>
לא תימא דאתי בריש יונים שהלך לפני היונים דמשום הכי לא מיתסר אלא דדמי רישיה לדיונים אבל כל גופו דומה לעורב ומשום הכי מיתסר.
<h2>דף סג:</h2>
והוא שבקי בהם ובשמותיהם. כלומר אותו הרב שקבל ממנו וזהו רבו (ציר) [צייד] ואין חוששין משום נבלות. דאין חוששין למיעוט וכ"ש [דנבילות מיעוטא] דמיעוטא הוא. באומ' של עוף פלו' הן כלומר אע"ג דלא חיישינן לנבלות וטרפות הכא חיישינן לשמא מעוף טמא דכיון דקבועין הן אצל הטהורים חיישי' להו אלא צריך שיאמ' של עוף פלו' הן ואנו יודעין שאותו עוף טהור הוא ודבר שאנו יכולין להוכיח' ולהביא ביצי אותו עוף אם דומין לאלו לית ליה לאשתמוטי ולומ' מעוף אחר אמרתי ויהיה נתפס עליו כגנב וככזבן אבל אי לא אמר בפירוש לא יתפש בחקירתן כגנב דיכול לומר מעוף טהור אחר רציתי לומר. כך סימני קרבי דגים. ומוקים לה במס' ע"ז (דף מ') בפ' אין מעמידין בשילפוחא והוא נקרא בשיגא כעין בודל קרישטיאנו הנמצא בבהמה והוא עשוי כענין זה שראשו אחד עגול ועב וראשו השני הוא דק וחד.
<h2>דף סד.</h2>
כל שכודרת. עבה, ככדור הנקראת פלוטא. ועגלגלת. רדונדא. וכודרת ועגלגלת שניהם צריכין לשנות אותם דאי תנא עגולגלת לחודה הוי משמע עגולה כעדשה וכגבינה להכי תנא תרויהון כעיגול של כדור שאינה קלישה אלא עגולה בעובי שוה גבהו מזה ומזה. בידוע שהוא ביצת השרץ. שאם רקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ. מה שאין כן בביצה כשרה שרקמה שאע"פ שאסורין הן כיון שלא יצאו לאויר העולם ה"מ מדרבנן אבל לא מדאורית' ולא לקי עליה. בסתמא לא תסמוך עליה דאית דעורבא דדמי לדיונה. שביצת העורב דומה לביצת היונה בסימנין הנזכרין ויתכוין להטעותו ולא יתבייש שיכול לדחות המערער עליו במינים רבים כיון שלא הזכיר שמו אבל מכיון שפורש דבריו ואמ' של יונה הן לא אתי לאורועי נפשיה כיון דבמעט עופות יש לו להתלות שאינו אלא מין אחד והוא איש רגיל למכור עופות יתבייש מלומר שקר אע"פ שאין אדם יכול לתפשו בדבריו, (והוא) [והא] דחזינן במס' ע"ז [מ' ע"ב] בקרבי דגים דלא בעי' למימר לו הגוי של דג פלוני הן אלא כיון שיאמר אני מלחתים והוצאתים מדג כשר נאמן לא דמו דבדג טהור לא משכחת שום דג בעולם שידמה לו בסימנין אלו ולא ידחה אדם בזה אבל בעוף יש להטעות ביצי עורב לביצי [צ"ל בביצי] יונה.
<h2>דף סד:</h2>
ביצים מוזרות שאינן של זכר אל[א] בדספנא מארעא ואין אפרוח קולט בהן לעולם. נפש היפה שאינו אסתניס ואין דעתו קצה בהן אם תאכלם אע"פ שישבה עליהן התרנגולת ימים רבים. נמצא עליה קורט דם. והוא הדם על קשר שלה הוא זרע של התרנגול הקשור בראש הכד של ביצה ומשם יצירת האפרוח מתחלת וכיון דעדיין הוא שם ולא נתפזר בשאר הביצה הילכך אוכל את השאר, אבל נמצא על חלמון שלה כולה אסורה משום דשדא תיכלא בכולה נתפשט הקלקול בכולה ואיכא איסורא דרבנן דדמי לריקמה. על חלבון. על הקשר. לביצת טרפה שאסורה מן התורה. כיון דאתיא ממקום אסור ולא ילפי' מן החלב שהוא מכח אבר מן החי ושרי (בכורות ו') דכתי' (ויקרא י"א) ואת בת היענה וכיון דביצת טמאה אסורה הואיל ובאה מכח אסורא הם הכי נמי ביצת טרפה בין דשיחלא קמא משום דהיא וולדה נטרפה והיא וולדה נתנבלה בין דשיחלא בתרא לדברי האומר (דף נ"ז) יולדת ומשבחת משום דאתי מכח איסור וחלב טרפה אסורה אע"ג דאישתרי דבר הבא מכח אבר מן החי לא אישתרי דבר הבא מן הטמא משום דאיסור אבר מן החי אית ליה תקנתא בשחיטה מה שאין כן בטמאה ובטרפה. [תמורה ל"א ע"א] ובעידנא דקא גביל עפרה בעלמ' הוא דילפי' (ע"ז ס"ח) מנבלה מסרחת דשריא דכתי' (דברים י"ד) לא תאכלו כל נבלה וכו' נבלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה.
<h2>דף סה.</h2>
תניא רבן גמליאל אומר וכו' מפו' בפי' המשנה. הקולט מן האויר. כשזורקין לו מאכל לתוך פיו ומקבלו מן האויר. צפורתא נמי וכו' עוף הוא ששמו כך והוא ידוע בטהור. יש מפרשין שהיא התרנגלת שאנו רואין כשהזבובין פורחין לפניה נושכת אותם בחרטומא וממיתה אותן ואוכלתן. שוכן ונדמה. דומה להן במראיתן דתרויהו בעי'.
<h2>דף סו:</h2>
הסולתנית. מין דגים קטנים. הואיל והתיר בפסוק שהוא סתום הואיל והתיר שרץ המים בלא סימני טהרה בשני מקראות אחד סתום ואחד מפורש כדמפרש להו לקמן והוה אמינא למד סתום מהמפורש מה כשהתיר במפורש לא התיר בלא סנפיר וקשקשת אלא השקצים הגדלים במים שבכלים כגון תולעים שבהן ולקמן מפרש מנא לן דמשתרו. אף כשהתיר וכו' לא התיר אלא בכלים אבל שאר מימות כגון חריצין ונעיצין שהן נובעין ודומין לימים ונחלים האמורים בפרשה או שיחין בורות ומערות שאינן דומין להן שאינן נובעים לא התיר להם בלא סנפיר וקשקשת. מנין להתיר בורות שיחין ומערות שאינו נמנע לשתות עם התולעים שבהן הואיל ואינן דומין לימים ונחלים שהסימן אמור בהן ת"ל (ויקרא י"א) תאכלו מכל אשר במים ומתאכלו דסיפא לא הוה מצי למדרש התירא אלא איסורא דהא באותן תאכלו כתיבי קראי סנפיר וקשקשת אבל תאכלו קמא מצי למדרש באפי נפשיה וסנפיר וקשקשת אימים ונחלים דסופא קאי והכי קאמ' תאכלו מכל אשר במים אפילו בלא סימני[ן] וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים. ואת זה תאכלו מכל אשר במים וכו' ולא בלא סנפיר וקשקשת דבימים ונחלים בעי' סימנין. היכא התיר בכלים. מאי זה מקרא אתה למד בימים ובנחלים הוא (דכתי') [דכתבתי] לך אותם למעוטי מה שאין לו הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול.
<h2>דף סז.</h2>
דבי ר' ישמעאל וכו' דריש ליה בריבוי ומיעוט וליכא מידי בין מאן דדריש ליה בכלל ופרט וכלל בין מאן דדריש בריבוי ומיעוט דכולהו מרבו חריצין ונעיצין לאיסורא דבעי' בהו סנפיר וקשקשת וממעט בורות שיחין ומערות להתירא בכלים דאע"ג דלית סנפיר וקשקשת היכא דלא פריש אלא ששוחה בו ושותה וצריך עיון ואסוגיא דגמ' יש לתרץ ולתקן. שהן עצורין ככלים שהן בור סיד שאינו מאבד טיפה כמו הכלים. לישפי לשון השופה יין לחמורים [צ"ל לחבירו] (ב"מ ס') כלומר מוריק מכלי אל כלי. שכר של תמרים הוא ומצויין תולעים בו. בציבתא. ציבי שמסננין אותו דרך פיו שמשימין בו קשין ועצים דקים. באורתא שאם תפול תולעת על הקשין לא יראנה ומשם יפול לכלי התחתון ולמחר כשיראה יהיה סבור שלא יצתה מן השכר לקשין ותולעת המים שבכלים מותרת כדאמרן וקא עבר משום השרץ השורץ דכיון דרחישא והלכה קצת על הקשין נעשית שורץ על הארץ. היינו רביתיהו. וכמו שלא פירשה מן המים היא. יבחושין כמין יתושין קטנים הנמצאין במרתפות של יין.
<h2>דף סז:</h2>
באיביה, בעודה מחוברת שרץ הארץ היא ואסורה התולעת לאכול דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הויא כמהלכת על גבי קרקע, אבל התליעה לאחר מכאן מותרת עד שתצא לאויר. להוציא זיזין שבעדשים דמותרין דלאו על הארץ שורצין אלא בתוך העדשה. זיזין. קוצונש וכמין יתושין הן אלא של עדשים זיזין שמן. באכליסין מין קטנית ציירי בלע' וקיימ' לן כשמואל כדחזינן לעיל בפרקין [נ"ח ע"א] דאמר רב פפא ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל וכו' הני תמרי דכדא וכו' ש"מ דהלכת' כשמואל דאפילו תולעים שבפירות שהתליעו במחובר אסורין. פירשה ומתה אליבא דשמואל דקאמ' באיביה הא שלא באיביה שרו וקימ' לן דוקא שלא פירשו לאויר העולם שאם פירשו חיים אפילו לאחר שתי שנים אסורין דשרץ השורץ על הארץ קרינא בה פירשה מתוך הפרי לארץ ולא רחשה שמתה מיד בנפילתה מהו. מי אמרי' כיון שלא הלכה לאו שורץ על הארץ הוא או דלמא לא בעי' שריצה. שורץ היינו רומש ומתנענע. מקצתה מהו. מי הויא ככולה או בעינן כולה לאויר העולם. פירשה מן הפרי תלוש לאויר וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו מהו לבולעה אם תמצא לומר פירשה ומתה מותרת משום דאינה ראויה לרחוש אבל חיה דראויה לרחוש לא גבי תמרה מהו. מתוכה פירשה לגג ובין חזרה שם ובין לא חזרה שם מי אמרי' היינו רבותיה או דילמא כשורץ על הארץ דמי. מינם נאים ועייל ליה באוסיה, כשהבהמה ישנה נכנסין לה בחוטמה ומשם לקנה ולריאה ולכבד הילכך לא משתכחי דרך בית הרעי. מורנא דבשרא. תולעים הנמצאים בין עור לבשר בהפשיטו הבהמה, דכוורי שרו. וטעמ' מפר' רבינא לקמן. אבלע לי. דכוורא בתוך הדגים תן לי אותם שלא אראה אותם ואקוץ בהם. בהמה בשחיטה משתריא ואלו שגידלו בתוכה עד שלא נשחטה באין מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא מהניא לדידהו שהרי יש לו חיות לעצמו ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו, התם מכל הבהמה מפרסת וגו' תאכלו נפקא לן (דף ס"ט) כל שבבהמה תאכלו משום דבמיעי הבהמה הוא אבל הני בין עור לבשר עומדין אין ראויין שיהיו ניתרין בשחיטתה. שלשול. תולעת ארוכה כנחש והן הנמצאין באשפה. חיפושית אשקרבטו. נדל מאה רגלים קורין לו צנפיאה. פוטיתא שרץ המים הוא.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה המקשה. בגמרא (דף ס"ט) מוכח מקרא דכתיב (ויקרא י"א) מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו בהמה בבהמה לרבות את הוולד שניתר בשחיטת אמו דכגופה דמי, וקמ"ל בהא מתני' שאם הוציא העובר את ידו קודם שחיטה שוב אותו האבר אינו ניתר בשחיטת אמו ונפקא לן מקרא דכתיב (שמות כ"ב) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכי בשר בשדה טרפה ובבית לא אלא ודאי הא קמ"ל בשדה כיון שראה פני השדה מיקרי טרפה שאין לו סימנין שכל מה שנשאר מן העובר בפנים הוא ניתר בשחיטת אמו אם כן מי יתיר אותו האבר וקמ"ל מתניתין שאע"פ שהוציא אבר אחד לא מיקרי כולו כילוד ויאסור שבפנים לאכלו אם הוא עובר מת ואם הוא חי יצטרך לשוחטו קמ"ל דלא צריך ומותר העובר אבל האבר אסור. וה"ה שאע"פ שלא החזירו מותר העובר בשחיטת אמו אלא משום דלא קא [צ"ל דקא] בעי למיתני סיפא שאם הוציא ראשו אע"פ שהחזירו לא מהני ליה חזרתו מידי דכיון שיצא ראשו הרי הוא כילוד כלו ואם מת הוא אסור באכילה כנבלה ואם בן תשעה חי הוא צריך לשחטו הוא עצמו תנא ברישא נמי החזירו. חותך מעובר שבמעיה והניח החתיכה בתוכה מותר בשחיטתה כדנפקא לן מקרא. מן הטחול ומן הכליות של בהמה עצמה אסור באכילה ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה ולהכי נקט טחול וכליות דמידי דלא מיטרפא ביה דתנן ניטל הטחול ניטלו הכליות במשנת אלו כשרות [נ"ד ע"א] אבל חתיכת (העובד) [העובר] כיון שלא הוציאה משתריא בשחיטה וגם אינו יכול העובר להפסל כל זמן שהוא בתוך הבהמה דהא אפילו כשהוא מת נמי במעי אמו מותר כדתנן לקמן השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. זה הכלל דבר שהוא גופה כגון טחול וכליות וכבד אע"פ שהניחן בתוכו אסור ואינו ניתר בשחיטה דהא כתי' [דברים י"ד] אותה תאכלו שלימה ולא חסרה. שאינה גופה. כגון חתיכת העובר מותרין בשחיטה כיון שהניחן בתוך הבהמה.
גמרא והוציא העובר את ידו וכו' אמר רב(י) יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור כלומר האי דקתני במתני' שכשהחזיר העובר את ידו קודם שחיטה מותר לאו אאבר קאי אלא אעובר קאי אבל האבר אסור כיון שראה פני השדה שוב אינו ניתר בשחיטת אמו והאי דנקט במתני' החזירו דמשמע הא לא החזירו אסור ואי אעובר אע"ג דלא החזירו מותר דהא אינו כילוד כיון דראשו ורובו בפנים נפקא מינא דאהניא החזירה למקום חתך שאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד חיצון ולחתכו באותו מקום שהוא בודאי מבפנים שאותו מקום שהיה מתדבק החיצון והפנימי אסור הוא מפני שהוא נראה מבחוץ אע"פ שלא יצא לחוץ משום גזרה דלמא מאותו בשר שיצא ישאר מבפנים אבל כיון שהחזירו שוב אין צריך לחתכו לצד פנים אלא מצמצם וחותך.
<h2>דף סח:</h2>
יש לידה לאיברים כי היכי דאמרינן בלידת רוב הגוף דאסר מיעוט הנשאר בפנים דרובו כילוד דמי הם הכי נמי בלידת אבר אם יצא רובו נאסר מיעוט הנשאר בפנים.
<h2>דף סט.</h2>
בהמה בבהמה וכו' היה לו לומר אותה בהמה תאכלו וכתב בבהמה ללמד כל מה שבבהמה בשעת שחיטה בין שהוא חי בין שהוא מת הכל ניתר בשחיטת האם כי כשהוא חי נמי נפל הוא ואפילו הכי שרי מהאי קרא הם הכי נמי כשהוא מת מותר דשניהם שוים הם. דמות יונה שיש לו אצבעות כעוף ואפילו כעוף טהור אסור משום דבעינן שיהיו כרגל בהמה שיש להם פרסות ולא דוקא פרסות כדקאמר בסמוך דהא קלוט שאין לו אלא פרסה אחת ושרי דהא קתני במתני' (דף ע') בטהורה טהור ולא מפליג בין שהעובר דומה לטהור או לטמא אלא בעינן שיהא לו דמות פרסה ודייקינן מקרא דכתיב [ויקרא י"א] ושוסעת שסע פרסות ובמקום אחר כתיב (וממפריסי הפרסה) [מפרסת פרסה] לרבות אע"פ שאין לו אלא פרסה אחת כיון דבמעי בהמה הוא אע"ג דכשיצא לאויר העולם לא מישתרי אלא בשתי פרסות. [נדה כ"ד ע"א] באשה אינו ולד. אינו ולד כלל ואין לה לא ימי טומאה כלל אי הויא לידה יבישתא ולא ימי טוהר כלל. ובבהמה אסורה באכילה אע"ג דנמצא במעי בהמה. ובאשה ולד. ויש לה ימי טומאה שבעה לזכר ושתי שבועות לנקבה וימי טהרה לכל אחד ואחד כדינו. שתי גבים ושתי שדראות כלומר ושני בני מעים שמחיצה של צלעות ביניהם ושמונה רגלים. בריה בעלמא כלומר שיוכל לחיות ליכא. אי אפשר לחיות כלומר שמפלת אותו אם כן כשאסרו הכתוב במעי הבהמה אסרה ואע"ג דבן תשעה מת או בן שמונה חי או מת הותרו משום דמינא דבהמה הוא מה שאין כן בזה. בריה בעלמא איכא שיוכל לחיות כשאר בהמה וכי אסרתו התורה כשיצא לאויר העולם אסרו אבל במעי אמו שרי כדין בן שמונה חי או מת ובן תשעה מת שאם יצאו לאויר העולם אסורין ובמעי בהמה שרי. כותיה דשמואל דבאשה ולד אע"ג דהוה בלידה יבשתא מצריכנין ליה למיתב שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה לחומרא דאליבא דרב דלא חשיב ליה ולד כיון דלידה יבישתא היא טהורה לגמרי. חומרא דאתי לידי קולא וכו' דאליבא דרב אם ראתה דם בתוך שלושים ושלשה לזכר או בתוך ס"ו לנקבה הוי כדם נדה ואליבא דשמואל טהורה לגמרי.
<h2>דף סט:</h2>
מבכרת שהיא מקשה וגו' בפטר רחם שלה מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ומשליך לכלבים דכל כמה דלא נפק רובה לא קדיש. וה"ה שאפילו לא ישליך לכלבים אלא שקבץ מן האברים עד שיהיה רוב שמותר להשליך לכלבים כל אותו הרוב כיון שלא יצא הרוב בעוד שהיה מחובר לשאר האברים ולא אמרי' איגלי מילתא למפרע דרובא קדיש. יצא רובו כלומר רובו כאחת וחתכו הרי זה יקבר דביציאת רובו חל קדושה עליה דקרינא ביה [דברים ט"ו] אשר יולד. ופטורה מן הבכורה אפילו ארישא קאי שאע"פ שלא יצא רובו בבת אחת הבא אחריו אינו בכור וכל שכן אם יצא רובו כאחת דהא שני לא פטר רחם הוא שהרי אפילו חתיכת דם ואפילו טינוף פוטר בבכורה בבהמה (בכורות כ').
<h2>דף ע:</h2>
בהמה שמת עוברה וכו' הושיט הרועה את ידו לתוך מעיה בין בטמאה וכו' לא מיבעיא בטהורה דטהור הוא הרועה שראוי הוא שנחשוב אותו העובר כחי לגמרי שהרי אם שוחטין הבהמה יהיה גם העובר מותר באכילה כדאמרי' לעיל כ"ש שיועילו מחיצות האם שלא יטמא במגע עד שיצא משם אלא אפילו בטמאה דליכא למימר הכי אעפ"כ יועילו לו מחיצות אמו שלא יטמא עד שיצא משם דאשכחן קרא דמיירי בנבלה דמקיש בהמה טמאה לטהורה דכתיב (ויקרא י"א) וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה מי שקרוי נבלה בטהורה קרוי נבלה בטמאה וכשם שבהמה טהורה עוברה טהור אף בטמאה טהור. ור' יוסי הגלילי וכו' בטהורה טהור כדאמרי' אם הועילו לו מחיצות אמו להתירו באכילה אע"פ שהוא מת קל וחומר שיועילו לו לטהרו מידי נבלה אבל בטמאה טמא דליכא קל וחומר ועוד דאשכחן בהדיא דבטמאה עוברה טמא דכתיב (שם) וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע מהלכי כפים במעי חיה טמאתי לך. מהלכי כפים היינו שפרסותיה (קולטות) [קלוטות] שאינן סדוקות בתוך גופה של בהמה חיה דהיינו עובר טמא במעי אמו טמאתי לך משום נבלה דכתיב בסופיה דקרא הנוגע בנבלתה יטמא ובודאי בטמאה מיירי האי קרא דכתיב ההולכת על ארבע דהיינו טמאה שאין לה אלא ארבע רגלים שפרסותיה קלוטות דאי בטהורה מהלכת על שמונה היא שהרי פרסותיה סדוקות וכל אחת ואחת נראית כשתים הכי מתפרש בגמרא ואע"ג דטומאת בית הסתרים לא מטמא הני מילי במשא כגון קנה (נדה מ"ג) בקוטמו [צ"ל בקומטו] של זב כלומר תחת אצילי ידיו והסיט את הטהור טהור הוא אי נמי קנה בקוטמו [צ"ל בקומטו] של טהור והסיט בו את הנבלה טהור הוא משום דהוא מקום בית הסתרים וכתיב (ויקרא ט"ו) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וגו' ומקשינן הא שטף טהור הוא אלא כידיו מה ידיו בגלוי אף כל בגלוי ומוקמינן לה להאי קרא במשא [גי' כי"י, במגע] אבל במגע [גי' כי"י, במשא] מטמא אפילו בית הסתרים וכשהושיט הרועה את ידו ונגע בו משום הכי טמא.
<h2>דף עא.</h2>
האשה שמת ולדה בתוך וכו' החיה טמאה טומאת שבעה כדין נוגע במת ואע"ג דבית הסתרים הוא הא קאמר' לעיל דבמגע מטמא. ועובר במעי אשה דטמא נפקא לן מקרא דכתיב (במדבר י"ט) וכל הנוגע במת בנפש וגו' אי זה הוא מת שבנפש האדם טמא הוי אומר דהוא עובר במעי אשה. ואפילו מאן דסביר' ליה דטהור הוא מדכתיב (שם) וכל אשר יגע על פני השדה וגו' להוציא עובר במעי אשה שאינה בגלוי כמו פני השדה אפילו הכי מודה דטמאה החיה מדרבנן גזרה שמא יוציא העובר ראשו חוץ לפרוזדור והוי כילוד. והאשה טהורה דלא גזרי' משום דאשה מרגשת בעצמה וליכא למטעי בהא אבל מרוב צערה אין לה כח לומר לחיה. ולמאן דסבירא ליה דעובר במעי אשה טמא אפילו הכי האשה טהורה משום דבבית הסתרים לא מטמא במשא וכ"ש באהל דהא טומאה בלועה היא ונפקא מקרא דכתיב (ויקרא י"א) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור ואע"פ שאין הנבלה מעוכלת בתוך מעיו וראויה עדיין לכלב או לגר אם לא היה יודע שבלעה אדם ש"מ דטומאה בלועה לא מטמאה ותנן נמי (פ"י דמקואות) בלע טבעת טמאה והזה ושנה וטבל והקיאה טמאה כמות שהיא וטמאתו בשעה שיצתה מן הגוף אך בהיותה בגוף לא מטמאה ליה משום דטומאה בלועה היא.
<h2>דף עב.</h2>
בהמה המקשה לילד וכו' וחתכה ואותו האבר הוא אבר מן החי שמטמא לכל מה שנוגע אפילו הכי העובר שבתוך מעיה שנוגע בו האבר טהור אע"פ שהוא מת במעיה לא מקבל טומאה דכחי הוא נחשב שהרי שחיטת אמו מטהרתו לאכילה וכשם שהועילו לו מחיצות אמו לאכילה יועילו לו שאינו מקבל טומאה דכירך אמו שהיא חיה הוא חשוב ועד שלא קבל הכשר שהרי לא נשחטה אמו. אבל שחט את אמו דכבר נחשב אוכל ואיתכשר בשחיטת אמו בדם שחיטתה והאבר לא ניתר בשחיטה הואיל וכבר יצא לאויר העולם והוא נחשב כאבר נבלה שהרי אין לו סימנין, הבשר מגע נבלה. כלומר הבשר בין בשר האם בין בשר העובר דינן כדין בשר הנוגע בנבלה שהוא ראשון ולאו דוקא מגע נבלה דהא לאו נבלה היא אלא אבר מן החי היא דשחיטה עושה נפול כלומר שתכף שהתחיל לשחוט הבהמה נחשב אבר העובר כאילו נפל ונפרד מן העובר נמצא שהוא אבר מן החי ודינו כדין אבר מן החי מטמא במשהו בשר גידין ועצמות ובשר כזית הפורש ממנו טהור מה שאין כן באבר מן הנבלה שאינו מטמא אלא אם כן יש עליו כזית בשר בלא גידין ועצמות ויש לו חומרא בענין אחר שבשר כזית הפורש ממנו טמא. וחכמים אומ' מגע טרפה שחוטה דסבי' להו לחכמי' ששחיטת האם מועילה לו לטהר האבר מידי נבלה ומידי אבר מן החי אע"פ שאין יכול להועיל לו להתירו באכילה כיון שיצא לחוץ אבל מועילה לו שלא יטמא טומאה דאוריתא כדאשכחן דטרפה ששחטה לא מטמאה דכתיב (ויקרא י"א) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה מקצת בהמה מטמאה ומקצתה לא מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה מה מצינו בבהמה טרפה ששחיטתה מטהרתה מידי טומאה אע"פ שאין יכול להתירה באכילה אף שחיטת בהמה שהיא האם תטהר את אבר העובר מידי טומאה אע"פ שאין מטהרתו באכילה ואע"ג דלא מטמאה מדאוריתא אבל מדרבנן מטמאה במוקדשין והכי קאמ' בגמרא דאמר ריש לקיש טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין וזהו דקתני במשנתינו זו מגע טרפה שחוטה מכלל דקצת דין מגע יש לה. אמר להם ר' מאיר לא אם טהרה שחיטת טרפה אותה מן הדין הוא שהרי דבר שבגופה היא תטהר את אבר העובר שאינה גופה ולא בגופה שהרי יצא לחוץ ובבריתא משיבין לו רבנן אמרו לו לר' מאיר הרבה מצלת על שאינה גופה יותר מגופה שהרי שנינו חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות שהיא גופה אסור באכילה והם הכי נמי דין הוא שיציל על שאינו גופה כיון שהוא דבוק לדבר שבגופה כמו שמציל לגופה. ומנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה, שמא אינה מטהרתה ואמאי פשיט' לך שאמרת מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה ומן הדין יש לומר שלא תטהרנה שחיטה יכלינן למילף מבהמה טמאה שבהמה טמאה אסורה באכילה מה טמאה אין שחיטתה מטהרתה מלטמא דהכי תניא בתורת כהנים לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו' כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה. שלא היתה לה שעת הכושר ליטהר מטומאתה על ידי שחיטה תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר וכיון שחל עליה תורת שחיטה תו לא פקע מיניה והוא בכלל שאר צאן ובקר שמועיל לו שחיטה. טול לך מה שהבאת. טול מכאן ראיה זו שהבאת. הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין שתטהרנה שחיטה הרי היא דומה לבהמה טמאה. לא אם אמרת בטמאה שאין במינה שחיטה כלל תאמר בטרפה ששחטה שיש במינה שחיטה הילכך לא נפקא מכלל בקר וצאן אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהרו אפילו שחטוהו הוא עצמו לפי שאינו בכלל בקר וצאן שאין שום בן שמונה בעולם דשיכא ביה שחיטה ואע"ג דבמעי אמו יש לו שחיטה התם משום האם הוא ולא משום העובר והאם מבני תשעה חדשים היא ואינה מן בני שמונה ואין שחיטה מועיל לו כמו שאינו מועיל בטמאה שהרי שניהם דומין ובבריתא תאני בן שמונה חי יוכיח שיש במינו שחיטה ואין שחיטתו מטהרתו אף אני אביא בהמה טרפה שאע"פ שיש במינה שחיטה לא תהא שחיטתה מטהר בנה כמו בהמה טמאה ומשום דדמי להדדי צריך קרא למכתב [ויקרא י"א] וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה והיה יכול למכתב וכי תמות הבהמה ולא לכתוב מן אלא הא קמ"ל מקצת בהמה מטמאה ומקצת אינה מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה.
<h2>דף עד.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה וכו' בן שמונה חי או מת דשניהם שווים שאין להם סימנין כלל בפני עצמן לפי' ניתר הוא בשחיטת האם או בן תשעה אע"פ שהוא בן קיימא כיון שהוא מת ניתר הוא בשחיטת האם. וכיצד יעשה קורעו ומוציא את דמו שאע"פ שחלבו מותר לדברי הכל כיון דלא בר קיימא הוא וגם לא יצא בחיי הבהמה לאויר העולם וכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' (ויקרא ז') וחלב שליל אין מקריבין ממנו קרבן לה' דילפי' (דף ע"ה) מחלב ושתי הכליות האמורים באשם והכי תני בתורת כהנים את החלב אשר על הקרב ולא את חלב השליל יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין ת"ל ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה הרי הן טעונין חלב ושתי כליות אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטעננו חלב ושתי כליות אלא מה תלמוד לומר ללמוד שלמים מאשם מה חלב ושתי כליות האמורין באשם מוציא מכלל שליל שהרי אין אשם נקבה אף כל אפילו בקרבנות הבאין נקבה חלב האמור בה' מוציא מכלל שליל וקמ"ל השתא שאע"פ שחלב שליל וגידו מותר לדברי הכל כיון שמת במעי אמו דמו אסור ולפיכך צריך לקרעו ולהוציאו ממנו ולמלחו יפה יפה. מצא בה בן תשעה חי כלומר אחר שנשחטה הבהמה וקרעה ויצא ממנה הולד חי והוא בן תשעה דאע"ג דקיימי' לן דוולד מיית ברישא בבבא בתרא (דף קמ"ב) ה"מ באשה שיש לה פרוזדור וחדרים אבל בהמה שאין לה פרוזדור יכול לחיות אחריה וקא פליג ר' מאיר השתא ואמר מאחר שבן קיימ' הוא טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו כלומר שאסור לשוחטו באותו יום עצמו שהוציאוהו ממעי אמו אבל למחרתו ישחטנו ממה נפשך דאי בן תשעה ודאי הוא הרי יש לו סימנין דלאו נפל הוא ואי לאו בר תשעה הוא הרי ניתר בשחיטת אמו. וחכמי' אומ' שחיטת אמו מטהרתו לאכילה וכמי שנשחט חשיב ואם ישחטנו נמי לא מקרי אותו ואת בנו אבל אם הפריס על גבי קרקע אפילו רבנן מודו דטעון שחיטה מדרבנן דאתי לאיחלופי ולאכול בהמה בלא שחיטה [ע"ב] ור' שמעון שזורי לא גזר משום מראית העין ולית הלכת' כותיה וצריך שחיטה אם הפריס על גבי הקרקע. קרעה ומצא בה בן תשעה חי כלומר שלא שחט האם אלא שמתה מאיליה וקרעה ומצא בה בן תשעה חי ישחוט אותו ויהא מותר לפי שלא ניתר בשחיטת אמו וקמ"ל דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא או אותן שנים של אמו או אותן שנים של עצמו [ושט וקנה של אמו וושט וקנה של עצמו] וכיון שמתה אמו ישחטנו ומותר. וצריך שנפרש דמיירי דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו בודאי וליכא לספוקי בנפל דאי לא קים ליה איכא לספוקיה שמא לא כלו לו חדשיו ונפל הוא ולאו בר שחיטה הוא שכבר מתה אמו בלא שחיטה.
<h2>דף עד:</h2>
והוא שלא הפריס על גבי קרקע שאם הפריס משום חשדא מצרכי' ליה שחיטה מדרבנן. ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל. וקיימ' לן כר' יהודה. וצריך עיון גדול היאך פסק הרב אלפאסי כר' יהודה דהא ודאי כי פליגי ר' מאיר ור' יהודה בחלבו של שליל בן תשעה חי פליגי שהלך ר' מאיר לשיטתו שמטעינו שחיטה ור' יהודה לשיטתו שאינו מצריכנו כלל אבל בפחות מבן תשעה בין שהוא חי בין שהוא מת שניהם שוים דחלבו מותר דהא אינו מצריך ר' מאיר שחיטה כלל לפחות מבן תשעה אע"פ שהוא חי דהא נפל גמור הוא אם לא מפני שחיטת אמו שמתירתו ואם כן היכי פסקי' הלכה כר' יהודה בשליל בן ט' ודאי דחלבו מותר והא קיימ' לן כר' יוחנן דפליג בהדי ריש לקיש ואמרי' כל היכא דלא כלו לו חדשיו כולי עלמא מודו דחלבו מותר כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ר' יוחנן אומר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי. ריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה אוירא וחדשים גרמי לה והלכת' כר' יוחנן ואם כן היכי אפשר למפסק הילכת' כר' יהודה [וצ"ע] עד שיבא מורה צדק. ואפשר דשאני חדשים בלא שחיטה מחדשים היכא שנשחטה הבהמה דהיכא שנשחטה נתיר השליל והחלב והגיד הנשה מפסוק דוכל בהמה כל שבבהמה תאכלו ומשום הכי הלכה כר' יוחנן דחדשים גרמי היכא שלא נשחטה עדין הבהמה לפי' אם תלש ממנה מיתסר והיכא דנשחטה אע"ג דחלב וגיד גמור הם הותרו משום כל שבבהמה תאכלו דהל' כר' יהודה שאין צריך שחיטה ואכתי צריך עיון. ולענין גיד הנשה שליל בן תשעה חי מספקא לן אי הוי נמי הלכה כר' יהודה דהא סתם לן תנא כר' מאיר דתנן (ריש פ' ג"ה) ונוהג בשליל ולפי סוגיית ההלכה משמע ששניהם שוים חלבו וגידו. ובפחות מבן תשעה חדשים אפילו חי או בן תשעה מת ליכא ספיקא דחלבו וגידו מותר לדברי הכל דהא קתני קורעו ומוציא את דמו ולא מצריך שום דבר אחר אלא להוציא הדם אבל בבן תשעה חי ולא הפריס על גבי קרקע יש לספוקי כיון דקיימ' לן כר' יוחנן דאמר חדשים גרמי ואע"פ שלא יצא לאויר העולם קודם שחיטה ואי מספקא ליה אי בן תשעה הוא אי לא כיון דמצאו חי ספיקא דאוריתא לחומרא אליבא דר' יוחנן דאמר חדשים גרמי ואי נמי מצאו מת אם לא קרעה תכף ששחטה לגמרי אלא אחר שעה יש לאוסרו שמא בשעת שחיטה היה חי אלא שמת העובר מפני שנצטננה הבהמה אחר שעה, (ואם) [ושמא] נאמ' ספק ספיקא הוא חדא דשמא מת היה בשעת שחיטה ואם תמצא לומר חי שמא הוא בן שמונה. כל זה שכתבנו לסברא הראשונה דהוינן מדמינן נשחטה ולא נשחטה. אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו כדפי' בפי' המשנה שהיתר החלב אנו מוכיחין מחלב ושתי כליות האמורים באשם דכי היכי דחזינן דלא מיקרי חלב לענין קדשים לא מיקרי חלב לענין איסור סקילה [צ"ל כרת]. אוסר בדמו דלא אשכחן ביה מקרא שנליף ממנו שום היתירא ולפום האי סברא יש לנו לאסור גידו היכא דהוי בן תשעה חדשים והוא חי במעי אמו אע"ג דנשחטה אמו כי היכי דאסרי' בדמו שיש בו כרת. ומי שהיה מתיר בדמו לא היה מתירו באכילה אלא לומר שאינו ענוש כרת אע"ג דבדם התמצית איכא כרת אליבא דר' יהודה אבל בדם השליל ליכא כרת דלר' יהודה דם התמצית דאית ביה כרת נפקא ליה מריבויא מכל דם דהוה יכול למכתב ודם לא תאכלו וכתב וכל דם לרבות דם התמצית וכל היכא דמחייב אדם הנפש כגון בהמה מעליא מיחייב אדם התמצית וכל דם השליל דם התמצית מיקרי ומשום הכי לא מיחייב עליה כרת אבל איסורא איכא ולדעת ר' יוחנן איכא אליבא דר' יהודה כרת.
<h2>דף עה.</h2>
השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי. לדברי האוסר דהיינו ר' מאיר שאוסר השליל לאוכלו בשחיטת אמו נמצא דסבירא ליה שיש לו סימנין בעצמו לפיכך לזה השליל יש לו תקנה שישחטנו ומותר אע"פ שלא הועילה לו שחיטת אמו שהרי היא טרפה. ולדברי המתיר השליל בשחיטת אמו דהינו ר' יהודה נמצא שאין לו שום סימן לפי' בזה השליל בן טרפה אין לו תקנה שהרי שחיטת אמו אינה מועילה לו אלא לטהרה מידי נבלה ולא לאכילה. רבא אמר אף לדברי המתיר יש לו תקנה דארבעה סימנין אכשר רחמנא ביה שתים של האם שהן ושט וקנה ושתים שלו והיכא שלא יועילו לו סימני אמו כי האי גונא שהיא טרפה יועילו לו סימני עצמו כיון שהוא בן תשעה חי. ואע"ג שהוא בן טרפה לא מיתסרא בכך דהלכת' כר' יהושע (דף נ"ח) דסבר עובר לאו ירך אמו ולא אמרי' היא וולדה נטרפה אע"ג דביצת טרפה אמרי' היא וולדה נטרפה התם משום דאגידא בגוף התרנגולת כגופה דמי ואי מיירי (בשעיברה ולבסוף נטרפה) [בשנטרפה ולבסוף עיברה] אפי' הכי כשר דסבירא לן זה וזה גורם מותר (ואפי') [ו]זה השליל כשר (היה) [הוא].
<h2>דף עו.</h2>
בהמה שנחתכו רגליה וכו' רגליה היינו (דהיינו. ת"ד) רגלים האחרונים ובהם שייך כל אלו הג' טרפות לטרוף כל הבהמה אחד שנחתך לגמרי והשני שנשבר העצם ויצא לחוץ והשלישי צומת הגידים שנפסק או שניטל. אבל בידיה הראשונים לא שייך בהו שום טרפות לטרוף כל הבהמה אבל לטרוף אבר עצמו שייך בהו אחד מאלו והוא נשבר העצם ויצא לחוץ ואין בשר חופה רובו שכנטול דמי וזורקו לאשפה והבהמה מותרת. ושלש עצמות יש בירך העליון הוא קולית שיש בו מוח והוא תחוב בכף הירך והוא נקרא בלע' מדולר. שני לו עצם שקורין אשקנקיל ובסוף האשקנקיל מלמטה הוא צומת הגידין בינו ובין עצם השלישי הנקרא ארכובה הנמכרת עם הראש ובקולית עצמו לית דינא ולית דיינא אם נחתך באמצעיתו או נשבר ויצא לחוץ ואין הבשר חופה רובו דכולה בהמה מיטרפא בכך ובעצם השלישי שהוא ארכובה הנמכרת עם הראש נמי לית דינא ולית דיינא שאין הבהמה נטרפת בעבורו בשום ענין שאירע לו ואפילו אם נחתך לגמרי או נשבר ויצא לחוץ ואין הבשר חופה רובו אלא אותו אבר לבדו פסול והבהמה מותרת. ובעצם האמצעי שנקרא אשקנקיל יש בו מקום דמיטרפא כל הבהמה בעבורו וזהו בסופו מלמטה שהוא מקום שמתחיל צומת הגידין עד מקום שמתפשטין ונבלעין בתוך בשר הירך (שלא במקום צומת הגידין) ובשאר מקום העצם בין שנחתך לגמרי בין שנשאר ויצא לחוץ ואין בשר חופה רובו לא מיטרפא הבהמה בכך אלא אותו אבר אסור ובהמה מותרת וארכובה הנזכרת במשנה זו היא ראש הקולית הסמוך לעצם האמצעי הנקרא אשקנקיל ואותו מקום (נזכר) [ניכר] בגמל יותר מבהמה אחרת כשרה ולפי' נתנו חכמי' סימן בגמרא לארכובה דכנגדו בגמל ניכר והכי קאמ' למטה מן הארכובה דהיינו ראש עצם האמצעי כשרה שהם שני עצמות אם נחתך שם כשרה ואע"פ שצומת הגידין הוא נמשך עמהם כשרה שאם היה נפסק במקום צומת הגידין מיטרפא כל הבהמה כדקתני וכן שניטל צומת הגידין אבל אם נפסק למעלה מהן כשרה והיינו דאמרי' בכל דוכתא [לעיל מ"ח ע"ב] אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן ולמעלה ממנו וחיתה. למעלה מן הארכובה הניכרת בגמל דהיינו הקולית טרפה כלה. וכן שניטל צומת הגידין בעצם האמצעי מיטרפא כל הבהמה בו מה שאין כן במה שנשאר מן העצם האמצעי דלא מיטרפא הבהמה לא בחתיכתו ולא בשבירתו ויצא לחוץ. נשבר העצם ויצא לחוץ וכו' בכל ארבע פרסות הבהמה והעוף ובכנפי העוף ובאגפיה נוהג דין זה שאם בשר חופה את רובו מותר גם האבר עצמו ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת וכן בעוף חוץ מן המקום הנזכר למעלה שמיטרפא גם הבהמה בהם.
וארכובא גופה כנגדה בגמל ניכר. מפורש בפי' המשנה. ואלו הם צומת הגידין וכו' זה לשון רבנו הרב רבי' אברהם בר' דוד ז"ל בצומת הגידין. הסוד הנגלה עלי מאין קשר וקושי זה הוא ואומ' תחלה מה שראו עיני ומשמשו ידי והראיתיו לתלמידי כי צומת הגידין שני מקומות הן באותו העצם הנקרא אשקנקיל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש ושני המקומות אלו הן. המקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה והמקום האחר הוא כלפי חוץ וזנב הבהמה נופלת עליו והוא מקום שהטבחין נוקבין בו לתלותה באונקלי בשעת ההפשטה מפני שאותן הגידין הן גסין וקשין, עתה שאלו בעלי הגמרא איזה מקום צומת הגידין אם הוא חיצון או הפנימי ומאיזה מקום הוא מתחיל ובסוף שאלו עד היכן היא תפיסתו והנה רבא ורבה בר רב הונא נחלקו בין החיצון והפנימי רבא אומר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר רב הונא אמר הפנימי הוא צומת הגידין וקיימ' לן כרבה בר רב הונא דקאי שמואל כותיה וסוגיא דשמעתא לקמן כותיה כדמפרשינן לקמן, (ורבה) [ורבא] בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להגיד מקום התחלתו ואמ' מעילוי ערקומא הן מתחילים להטרף הבהמה בהן ופי' ערקומא בודקיק (בורינקיק. ת"ד וכן בסמוך) והוא המפריד בין רגל הנמכר עם הראש ובין הערקוב הנקרא אשקנקיל ואותו בודוקיק נמכר עם העוקץ ואותו הערקוב עצם העקום המחוברין בו הגידין החיצונים אשר בהן תולין את הבהמה ראשו אחד חופה אותו בורינקיק והראש האחר עולה (עם) [מן] הגידין ונפרד מן הערקו' ומפריד [מן. ת"ד] הגידין המחוברין בו מן הערקוב ובינו ובין הערקוב הטבחין נוקבין ותולין. וההוא מדרבנן דהוה אמ' כי התחלת צומת הגידים דערקומא גופה הוא היה מחמיר יותר ואמ' להו ר' אבא לא תציתו ליה אלא התחלתן מעילוי ערקומא והוא מקום שהטבחין נוקבין הבהמה לתלותה כאשר פירשתי. אחרי זאת נאמרו דברי שמואל שאמר צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין בא ליתן לנו סימן אם הן החיצונים או הפנימים ואמ' כי המקום אשר שם הגידין מצומתין זה עם זה הוא צומת הגידין שאמרו והם הפנימים שאמרתי למעלה כי הן שלשה מחוברין זה עם זה. אבל החיצונין אין שלשתן מחוברין זה עם זה כי אם השנים יחד שהן גסין יוצאין עם העצם העקום שהוא חופה את הבונרינק והשלישי מחובר עם הערקוב ובין השנים הגסין ובאותו השלישי הבהמה נתלית בשעת הפשטה ולא תמצא אותן כולן צמותין זה עם זה כי אם הפנימים שהשנים הקטנים שוכבין על השלישי שהוא גדול (גס) משניהם. וגם זה עוד סימן אחר שהם הפנימים מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיקא אלימא אזדא רוב בנין וכו' אלמא חד מיניהו אלים מתרתי קטיני ולא משכחת הא ענינא אלא בפנימים אבל החיצונים היוצאין מן העצם העקום שניהם שוים ולא תמצא בהן אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפילו כשנים מהם. ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין אע"פ כי מהצעת השמועה דומה כי לא בא אביי לפרש אלא עד כמה הן מתפשטין אומר אני לפי מה שראיתי ומשמשתי בהן כי גם סימנין אחרינין בא לפרש בהם להודיע מה הם צומת הגידין לפי שיש גם בפנימים חוטין אחרים והם מוזרקי דדמא ואינן לבנים כאותן שנקראו צומת הגידין גם אינם קשים וחזקים כמותן. עוד ראיתי והנה שני גידים קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן השנים זולתי השנים הקטנים שהן מחוברין עמו ואותן הגידין הקטנים הלבנים אשר אמרתי ראיתי אותן נבלעים בגיד האלים כעין זכרות בנקבות ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידין כי אותן אינן מן החשבון ואין הבהמה נטרפת בהם. והסימן היוצא לנו מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטין הוא מאשוני ורכיכי ומאלימי וקטיני ומחיורי ולא חיורי כי כל מה שהגידין עולין למעלה הן מתרככין כעין הבשר ומתדקדקין ומתאדמים מכל מקום עם אלו הסימנין מתמעטין שאר החוטין אשר שם. והמשכילים יבינו עם ראות עינים ומשמוש הידים ועתה בני קח אמרי ותורתי תצפון אתך. עד כאן לשון רבנו אברהם בן דוד. חיורי הא דאמרן.
<h2>דף עו:</h2>
מיפך שבועה דאמרי' (שבועות מ"א) בדאוריתא נמי מפכינן שבועה כלומר מי שנתחייב שבועת התורה כגון ראובן שהביא את שמעון לדין וטען עליו שהלוה אותו מנה והודה לו שמעון חמשים זוז תנן ישבע לו (עד) [על] אלו ופטור מן השאר דכתיב (שמות כ"ב) ולקח בעליו ולא ישלם ומתרגמי' ויקבל מריה מיניה מומתא ולא ישלם וסבירא ליה למר בר רב אשי שאם רוצה שמעון לומר לראובן השבע אתה שאני חייב לך מנה וטול כי אם לא תרצה לישבע (ו)גם אני לא אשבע טענתו טענה ולית הלכת' כותיה בהא דכיון שהשבועה מוטלת מן התורה על שמעון או ישבע ויפטר או ישלם הכל דלא מפכינן אלא בשבועה דרבנן כגון שאינו מודה כלום שמעון לראובן וחכמינו תקינו שבועת היסת להפיס דעתו של בעל הבית ופירש היסת לשון כפיית [צ"ל כפייה] שכן קורין לפרימקא הסתה וישבע לו שמעון שאינו חייב לו כלום ויפטר ואם לא ירצה שמעון אלא שרוצה לומר לראובן התובע השבע אתה שאני חייב לך מנה וטול טענתו טענה ואם לא ירצה ראובן התובע לא ישבע גם שמעון ויפסיד ראובן הכל כיון ששמעון רוצה להאמין אותו לפרוע הכל בשבועתו כבר יצא ידי שמים ומחשד הבריות ואומרין כל בני העולם כיון שאין רוצה לישבע ראובן שתובע ולהרויח בשבועתו כל כך נמצא שאין ברור ומוחזק לו במה שטוען. ואי איפסיק חד מינייהו טרפה. דאע"ג דנשארו החמשה עשר שהם רובא דמינכר דכי האי גונא מכשרי' בבהמה כמר בר רב אשי דתני לקולא אבל בעוף שחיותו מעוטה בדבר מועט הוא מסתכן דהא (ת"ל ד') סגי ליה בסימן אחד. אלא כחוט הסרבל כשר. ומשמע שהרב הזה פסק כשמואל שמיקל בהם כדאשכחן דאזלינן לקולא לעיל כמר בר רב אשי ברוב בנין או ברוב מנין ויש לומר דלא דמי דיותר מועיל שנים שלמים מרבים שבורים שלא נשאר בהם אלא כחוט הסרבל. והלכת' כרב כדקיימ' לן בעלמ' דהלכתא כרב באיסורי. נשבר העצם למעלה מן הארכובה וכו' מפורש בפירוש המשנה. והלכתא כותיה דרב. ומשמע דארכובה זו בגמל ניכר מיירי דהכי פסקי' לעיל. ובעצם האמצעי ליכא מידי דתטרף הבהמה בו אלא במקום צומת הגידין לבדו וכ"ש בארכובה הנמכרת עם הראש אלא לענין איפסולי עצמן אפשר ואפשר שאם נשבר העצם ויצא לחוץ ואין בשר חופה את רובו משליכו לאשפה והבהמה כשרה. רוב עביו. מצד שהעצם יותר עב משל חברו ומאותו הצד בעי' שיהא הבשר חופה אותו ואע"ג דלא הוי רוב הקיפו מותר. ואמרי לה רוב הקיפו הוא העיקר.
<h2>דף עז.</h2>
דאשתקיל קורטיתא מיניה. ועור ובשר חופין את רובו הוה ומספקא להו מי אמרינן דמהני היכא דעור ובשר חופין את רובו ה"מ שלא נחסר מן העצם כלום והתם (התם) הוא דמעלי ארוכה אבל היכא דנפל קצת מהעצם לא מהני בה חפוי בשר או דילמא לא שנא ושרי בכל ענין כיון דעור ובשר חופין את רובו. ומשני מה לי נפל מה לי איתיה. בכל ענין שרי' ויש מפרש דאשתקיל קורטיתא מיניה והוי בשר חופה העצם הנשאר ואיבעיה ליה כיון דליתיה שפיר דמי כיון דמה שנשאר הוי בשר חופה אותו או דלמא לא מעלי ארוכה כיון דאילו הוה שם מה שנפל לא הוי בשר חופה אותו. ומשני מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן ובכל ענין (בענין) [בעינן] רוב בשר חופה אותו וליכא.
השוחט את הבהמה ומצא בה שליא וכו' נפש היפה שאין דעתו קצה בה מחמת המיאוס. ולא אמרי' אבר מן החי הוא שגם היא ניתרת בשחיטת האם ואינה מטמאה טומאת אוכלין דלא חשיב ליה אוכל ולא טומאת נבלות אם מתה הבהמה. חשב עליה לאכלה מטמאה טומאת אוכלין אם נגעה בטומאה דמחשבתו משויא לה אוכל אבל לא טומאת נבלות דלא בשר הוא כשאר בשר אלא כדין עצמות וגידין שאין מטמאין טומאת נבלות ואפילו עשאן ציקי קדרה ואין בכח אדם לטמא טומאה חמורה דבר שטיהר תורה במחשבתו אלא לענין טומאה קלה. שליא שיצתה מקצתה וכו' אסורה באכילה ואע"ג דלא נפקא קודם שחיטה אלא פורתא דחיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והוא ליה כילוד. כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה. כלומר ואפילו לא נמצא כלום בשליא אלא שנימוח הכל חיישינן שמא ולד היתה בה ונימוח ובאותו הזמן היה הראש קיים בו ויצא לחוץ אלא שנימוח אחר כך דאמרי' אין שליא בלא ולד כי היכי דאמרי' באשה שסימן לוולד הוא שליא וטמאה טומאה הכתובה בתורה ותשב לזכר ולנקבה אבל לא לנדה דבודאי היה לה ולד. מבכרת שהפילה שליא וכו' וזהו פטר רחם שלה ישליכנה לכלבים שאין בה קדושה דאע"ג דאין שליא בלא ולד הכא (לאו) רובא [לאו] בת מקדש היא דדלמא נקבה הות או נדמה הוה והוא עז שדומה לרחל דלא קדיש בבכורה דכתיב (במדבר י"ח) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז כלומר שידמה למינו ולא למין אחר וזכרים הוי מיעוטא דמיעוטא דהא כל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומן מחצה הזכרים יש בתוכן נדמה והוו להו זכרים מיעוטא ואין חוששין למיעוטא דמיעוטא. ובמוקדשים תקבר. כגון בהמת קדשים שהפילה שלא תקבר דכיון דאין שליא בלא ולד וחלה קדושת מוקדשין בין בזכר בין בנקבה וליכא למיחש אלא לנדמה והוא מיעוטא דמיעוטא ומשום הכי אסור להשליכה לכלבים. ואין קוברין אותה ואין תולין אותה בפרשה דרכים. מקום שהדרכים מתפרשין לשנים ודרך המנחשים לקברה שם שלא תפיל. דרכי האמורי ניחוש וכתיב (שמות כ"ג) ולא תעשה כמעשיהם.
<h2>דף עח.</h2>
אילן שמשיר פירותיו וכו' בסקרא כי היכי דנחזו בהו אנשי וליבעי עליה רחמי. קיבורא בדיקלא. ענף אחד מן הדקל מלא פירות שאינן מבושלין ותולין אותו באילן כל השנה שידעו כל הרואים שזה מום הדקל שמשיר פירותיו שאינן מבושלין ויבקשו עליו רחמים כדי שיוכל בעל הדקל להתפרנס ממנו בכבוד.
אותו ואת בנו נוהג בארץ וכו' דחובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ משום דבעי' למימר בחולין ובמוקדשין דאיצטריך למילף מקראי דבעניינא דקדשים מיירי דלעיל כתיב (ויקרא כ"ב) ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ומתרגמי' ותורתא או שיתא לה ולברא לא תכסון ביומא חד דסבי' ליה למתרגם כרבנן דאין אותו ואת בנו נוהג אלא בנקבות כלומר כיון ששחט האם אסור לשחוט באותו יום הבן או הבת וכמו כן אם שחט הבן או הבת אסור לשחוט האם אחריהם. אבל אינו נוהג בזכרים שאם שחט את האב מותר לשחוט הבנים אחריו. ופי' יום אחד כליל שבת ויומו שהיום הולך אחר הלילה (דף פ"ג). ולהכי תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ אע"ג דלא אצטריך למתני אלא בפר' ראשית הגז לאפוקי מדר' אלעי (דף קל"ח) דמקיש ליה לתרומה מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ אף ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ. בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים. חולין בחוץ שניהם היו חולין האב והבן ושחטן בחוץ שניהם כשרין משום דבעי' למתני סיפא כשהן מוקדשין דשניהם פסולין תנא הכא נמי שניהם כשרים ואע"ג דפשיטא הוא. והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו לא שנא שחט את האם תחלה ולא שנא שחט את הבת תחלה לא שנא שחטינהו חד גברא ולא שנא שחטינהו תרי גברי (דף פ"ב) דכתי' קרא בלשון רבים לא תשחטו. קדשים בחוץ שניהם היו קדשים ושחטן בחוץ. חוץ לעזרה הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי היה מתקבל בפנים אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו הבן אינו ראוי היום לישחט בפנים משום דמחוסר זמן הוא ואין אדם חייב משום שחוטי חוץ אלא אם כן ראוי לפנים דכתי' (ויקרא י"ז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו הראוי לפתח אהל מועד חייב עליו בחוץ ושאינו ראוי לא. ושניהם פסולין כיון דנשחטו שלא כמצותן. ושניהם סופגין את הארבעים הראשון משום לאו דשחוטי חוץ דילפי' מהמעלה בחוץ דכתי' (דברי' י"ב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ובזבחים (דף ק"ו) ילפי' בהקישא שוחט ממעלה דכתי' בחד קרא דכתי' שם תעלה עולותיך ושם תעשה דהיינו שוחט מה מעלה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף בעשייה לא ענש אלא אם כן הזהיר. והשני לוקה משום אותו ואת בנו אבל לא לקי נמי משום לאו דשחוטי חוץ דכיון שאין בו כרת אין בו משום לאו דשחוטי חוץ. חולין בפנים. שניהם פסולין משום חולין שנשחטו בעזרה דילפי' להו מקרא בקידושין בפרק האיש מקדש (דף נ"ז) והכי אמרה תורה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור. הראשון פטור ממלקות דליכא אלא עשה דכתי' (דברים י"ב) כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ולא בקרוב מקום ולאו הבא מכלל עשה עשה. והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו. קדשים בפנים הראשון כשר ופטור. והא לא איצטריך למתני דפשיטא הוא. והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו ופסול משום מחוסר זמן אבל לא לקי משום מחוסר זמן דלית ביה לאו אלא עשה (דף פ"ה) דכתיב [ויקרא כ"ב] ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. חולין וקדשים בחוץ. כלומר האם חולין והבן קדשים או אפכא ושחט החולין תחלה ואחר כך הקדשים ושניהם בחוץ. הראשון כשר דהא חולין בחוץ שחיט ופטור והא לא אצטריך למיתני דפשיטא הוא אלא יגדיל תורה ויאדיר. והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו ופסול משום מחוסר זמן אבל לא לקי משום לאו דשחוטי חוץ וכרת נמי ליכא דהא אינו מתקבל בפנים הוא שהרי מחוסר זמן הוא. קדשים וחולין חוץ. קדשים שחט תחלה ואחר כך חולין ושניהם בחוץ הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ דהא מתקבל היה בפנים ופסול דשחוטי חוץ הוא. והשני כשר שהרי חולין בחוץ הוא. ופשיטא אלא איידי דתנא הראשון פסול תנא כשר בשני. ושניהם סופגין את הארבעים הראשון לוקה משום לאו דשחוטי חוץ והשני משום אותו ואת בנו. חולין וקדשים בפנים. שחט החולין תחלה ואחר כך הקדשים שניהם פסולים ראשון משום חולין בעזרה והשני משום מחוסר זמן. והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. אבל ראשון לא לקי משום חולין בעזרה דליכא מלקות בחולין שנשחטו בעזרה כדפרישית דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא. קדשים וחולין בפנים. שחט קדשים תחלה ואחר כך החולין ושניהם בפנים הראשון (כאשר) [כשר] דהא קדשים בפנים הוא ופטור ופשיט' הוא כחבירו והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו ופסול משום דחולין בעזרה. חולין בחוץ ובפנים שניהם חולין ושחט הראשון בחוץ תחלה והשני אחריו בפנים בעזרה הראשון כשר ופטור. ופשיטא הוא כחביריו. והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו ופסול משום חולין בעזרה. קדשים בחוץ ובפנים שניהם קדשים שחט הראשון תחלה בחוץ ואחר כך השני בפנים הראשון חייב כרת דהא מתקבל בפנים היה ושניהם פסולין. הראשון משום שחוטי חוץ השני אע"פ דבפנים נשחט פסול משום מחוסר זמן ושניהם סופגים את הארבעים הראשון משום לאו דשחוטי חוץ והשני משום לאו דאותו ואת בנו. חולין בפנים ובחוץ שניהם היו חולין ושחט הראשון תחלה בפנים ואחר כך השני בחוץ הראשון פסול משום חולין בעזרה ופטור ממלקות דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא חולין בעזרה כדפרישית והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו וכשר דהא חולין בחוץ הוא דלא קנסינן ליה אף על גב דעבר בשחיטתו לאו. קדשים בפנים ובחוץ שניהם היו קדשים והראשון שחטו בפנים ואחר כך השני בחוץ הראשון כשר שהרי נשחט כדינו ופטור ופשיטא הוא כחבריו. והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו אבל כרת ליכא שהרי אינו מתקבל בפנים ומלקות משום שחוטי חוץ ליכא דכיון דליכא כרת ליכא לאו דשחוטי חוץ ופסול דשחוטי חוץ הוא. נשלמו שנים עשר דינין באותו ואת בנו. ואע"פ שיש מהן שיוכל ללמוד זה מזה אלא יגדיל תורה ויאדיר הוא. וזהו סימן, ח"ץ. ק"ח. [ח"ף]. ק"ף. חק"ץ. קח"ץ. חק"ף. קח"ף. חצ"ף, קצ"ף, חפ"ץ. קפ"ץ.
<h2>דף עח:</h2>
גמרא ת"ר יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים. שאם ברור לנו שזה השור או הכבש הוא אבי זה הבן או הבת (או הבת) אם שחטנוהו היום נאסר לשחוט בנו היום. אינו נוהג אלא בנקבות דכתיב (דברים כ"ב) לא תקח האם על הבנים ולא כתיב לא תקח האב. מזומן כשאינו מזומן דכתיב [שם] כי יקרא פרט למזומן. אותו אחד ולא שנים. ואכתי לא ידעינן באי זה מהן נוהג או באב לבדו או באם לבדה. לכך אמר אחר שחילק הכתוב שאינו נוהג אלא באחד מהם יש בדין לזכות. כלומר ראוי הוא שנלמוד משלוח הקן ואם נפשך לומר שתרצה להקשות הא אותו כתיב דמשמע יותר בזכרים מבנקבות הרי הוא אומר בנו ומאותו דרשינן לחלק דאע"ג דכתיב ושור או שה סד"א שור ושה ובן אחד מהן קמ"ל אותו דאפילו בשור ובנו לבדו מחייב. וכן בשה ובנו לבדו מחייב.
<h2>דף עט.</h2>
כדמעליית לי כודנייתא בריספק דהינו פרדות. בריספק עגלה שהיה רוכב בה. עיין אותן הפרדות שהן דומות להדדי באזנים ובזנב כדי שיהיו אמותם שוות או ששתיהן סוסיות ואביהן היה חמור או ששתיהן חמורות ואביהן היה סוס כי היכי דלא ליחייב משום מנהיג בכלאים שאם היו אם האחת סוסיא והשנית חמורה כיון דלא חיישינן לזרע האב אלא לזרע האם לבדו ימצא שהפרד האחד הוא מין סוס לגמרי והפרד השני הוא מין חמור לגמרי והוו כלאים זה בזה. אלמא קא סבר אין חוששין לזרע האב. שאם היינו חוששין בודאי לזרע האב למה לי לבדוק בסימנין אפילו היינו יודעין שהפרד האחד הוא בן חמורה וסוס והשני בן סוסיא וחמור לא מקרו כלאים דהאי בן סוסיא וחמרא והאי בן חמרא וסוסיא שניהם שוים שבכולן יש שני צדדין והכין חזינן בחנניה דסבירא ליה דחוששין לזרע האב שאומר כל מיני פרדות אחד הן ואין מקפידין להבחין בן מי זה ובן מי זה כיון שיש בכולן שני צדדין. [ע"ב] וסימנין דאורייתא מדסמיך אסימנין הנזכרים בגמרא. ואלו הן שכל מי שיש לו אזנים קטנים וזנב ארוך בר סוסיא. וכל מי שיש לא [צ"ל לו] אזנים ארוכות ורחבות וזנב קצר בר חמורה. ש"מ דסמכינן אסימנין הללו ושרינן איסורא וש"מ הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבדה כדאמרינן באלו מציאות (דף כ"ז) דאורייתא היא דאי רבנן היא נהי דעביד רבנן תקנתא בממונא באיסורא מי מצו מתקני אלא לאו ש"מ דאורייתא והתם באלו מציאות מיבעיא לן סימני אי דאורייתא אי דרבנן. וצריך עיון היכא מוכח מהכא דפשיטא לן דאין חוששין לזרע האב דילמא ספוקי מספקא ליה ומשום חששא דדילמא אין חוששין לזרע האב הוה בעי שיהיו דומין זה לזה ויש מי שאומר שהיה ר' אבא מכניס סוס גמור בעגלה כשהיו הפרדות בני סוסיא או הוה מכניס חמור גמור עם הפרדות כשהיו בני חמורות ואם לא היה לו פשוט לגמרי דאין חוששין לזרע האב כלל לא היה עושה כן. ומכאן עד סוף הפרק מפורש בפירוש המשנה.
<h2>דף פא:</h2>
השוחט ונמצאת טרפה, כלומר שנמצאת האם ששחט ראשונה טרפה נמצא ששחיטתה שאינה ראויה היא או ששחטה לע"ז שהיא אסורה בהנאה. או שהיתה השנייה זו היא הבת פרת חטאת דהיינו פרה אדומה דלא לאכילה קיימא. אבל ליכא לפרש הראשונה האם שתהיה פרת חטאת שכיוון שעלה עליה זכר פסולה. או שור הנסקל, הראשון ששחט שור הנסקל שנגמר דינו או פרה הנסקלת והוא אסור בהנאה אע"פ ששחטו דילפינן (קדושין נ"ו) מקרא דכתיב (שמות כ"א) סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה אבל בא ללמד שאע"פ ששחטו אחר שנגמר דינו אסור באכילה ובהנאה נפקא לן מבעל השור נקי כלשון בני אדם למי שירד מנכסיו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום. או עגלה ערופה. היתה הבת ששחט ראשונה אך לא האם שהרי עלה עליה זכר פסולה שהיא אסורה בהנאה. ר' שמעון פוטר דסבירא ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה נמצא שהשנייה ששחט לא היתה אותו ואת בנו שהרי הראשונה לא היתה שחיטה כלל כיון שאינה ראויה לאכילה וכתיב [ויקרא כ"ב] לא תשחטו. אבל היכא ששוחט הראשונה כהוגן אע"פ דהיא שנייה שחיטה שאינה ראויה יש לומר דר' שמעון מודה בהא דמחייבין משום אותו ואת בנו כיון דקיימא לן דאותו ואת בנו נוהג בקדשים ולעולם שחיטת השני הוי שחיטה שאינה ראויה דהא מחוסר זמן הוא ואפילו הכי חייבה תורה עליו שלוקה משום אותו ואת בנו. וחכמים מחייבין בכל ענין דסבירא להו שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה. השוחט ונתנבלה בידו כלומר שלא מדעת או הנוחר והמעקר שהוא מדעת פטור לדברי הכל דלאו שחיטה היא כלל ולא דמיא לשחיטת טרפה דלעיל דהתם שחיטה מעליאתה היא ודבר אחר גורם לה להפסל.
<h2>דף פב.</h2>
שנים שלקחו פרה ובנה. האחד לקח ראשון האם או הבת ואחר כך לקח השני השנייה אי זה שלקח ראשון ישחוט ראשון כלומר דין הוא שנאמר למי שלקח אחרון הנח לראשון שישחוט תחלה היום כיון שלקח ראשון שאילו לא קניתה אתה השנייה מבעל הבית אלא שעכבה לעצמו היה הלוקח שוחט ראשון וכן שנינו בתוספתא (פרק ה') הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית שעל מנת כן לקח. ואם קדם השני ולא שמע אלינו ושחט זכה בבשרה שיכול לאכלה ונקרא זריז ונשכר שלא עבר בלאו דאותו ואת בנו ואסור לראשון לשחוט אחריו אע"פ שהיה הדין עמו לשחוט תחלה ומקרא דלא תשחטו שהוא לשון רבים נפקא לן דלא שנא אחד ולא שנא שנים אסורין באותו ואת בנו.
שחט פרה ואחר כך שני בניה סופג שמונים שכיון שנשחטה האם על כל בן ובן חל איסור אותו ואת בנו ומי ששחט שניהם בשתי התראות לוקה שמונים. שחט שני בניה תחלה ואחר כך שחט את האם אע"פ שחל על האם שני איסורין משום שני בניה כיון דליכא אלא מעשה אחד לא לקי אלא ארבעים דאע"ג דכתיב אותו ואת בנו והכא הוי בנו ואותו אפילו הכי מחייב דהכי מוכח בגמרא. שחטה ואת בתה ותכף היה חייב משום אותו ואת בנו ואחר כך שחט את בת בתה וחייב משום אותו ואת בנו. סופג שמונים. כשני זיתי חלב (הן) בשתי העלמות הוא. שחטה ואת בת בתה ולא עבד שום איסורא בעולם ואחר כך שחט את בתה שהיא אמצעית שחלו עליה שני איסורין אחד משום אותו ואת בנו ואחד משום בנו ואותו סופג את הארבעים לבדו דהא ליכא אלא מעשה אחד אע"ג דמשום שני שמות שאין דומין זה לזה הן. וסומכוס סבירא ליה דלוקה שמונים כיון דמשום שני שמות הן דזהו גופין מוחלקין בלשון הגמרא והיינו דלא פליג סומכוס ברישא ששחט שני בניה ואחר כך שחטה דאינו סופג אלא ארבעים דהתם מעשה אחד ושם אחד הוא.
<h2>דף פג.</h2>
בארבעה פרקים בשנה וכו' דרך ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינה לוקחה אלא לשוחטה מיד לפיכך המוכר בהמה לחברו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע שהיום מכרתי את אמה לשחיטה או את בתה מכרתי לשחוט ושמא כבר נשחטה וקא עבר על ולפני עור לא תתן מכשול. ערב יום טוב וכו' ביום טוב אחרון של חג מרבין בשמחה מפני שהוא יום טוב בפני עצמו וחביב עליהם. אי נמי כדאמרינן (פ"ק דחגיגה) מי שלא חג ביום טוב אחרון של חג שוב אינו חוגג על כן כל מי שלא הביא בכל ימי החג משלים באותו היום. וערב יום טוב של פסח כבוד משום חגיגת ארבעה עשר כדי שיהא פסח נאכל על השובע. וערב עצרת משום מתן תורה. וערב ראש השנה מרבין בשמחה לסימן שישמחו כן כל השנה כולה. ור' יוסי הגלילי מוסיף נמי ערב יום הכפורים אם יהיה המוכר בארץ גליל שמנהגם גם כן להרבות בשמחה יותר משאר מקומות ישראל מפני שהוא ערב יום כפור וסליחה ועוד שכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי (יומא פ"א) כלומר כאלו נצטווה שיתענה שני הימים ועשה אמר ר' יהודה אימתי צריך להודיעו בזמן שאין לו ריוח. כלומר הפסק בנתיים אלא שמכר האם היום. אבל אם יש לו ריוח שמכר אתמול הראשונה והשניה היום אין צריך להודיע שאני אומר אתמול שחטה הראשון. ומודה ר' יהודה וכו' אע"פ שלקח זה היום וזה למחר צריך להודיעו לפי ששניהם עושין סעודתן ביום אחד ואין מקדימין זה לזה. והאי דנקט האם לחתן והבת לכלה משום דהכי אורחא דמילתא שהחתן מוציא הוצאות גדולות בסעודת האנשים יותר מן הכלה בסעודת הנשים. בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו כדמפרש ואזיל שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר אפילו שור שוה אלף זוז שוחט על כרחו אע"פ שאין נמצאין לפנינו לוקחין לשאר הבשר לפי שאפשר שלא מצא לוקחין רבים ועל כן קבל ממנו הדינר תחלה אע"פ שבא יחיד לפניו לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח שכבר זכה הוא בקנייתו. ואע"ג דמעות אין קונות בעלמא עד שימשוך הכא קונות לו כיון דבעלמא היה מדבר תורה שיהיו מעות קונות כדאמרינן (בכורות י"ג) גופו קונה בכסף ממונו לא כל שכן דהא עבד עברי נקנה בכסף דכתיב (ויקרא כ"ה) מכסף מקנתו כל שכן ממונו אלא שחששו חכמים שאם נאמר מעות קונות לגמרי ולא יוכל המוכר לחזור בו אם יתיקרו החטים גזרה שמא יפול דליקה (ב"מ מ"ו) באונס בעליית מוכר (באוצר עליתו אוצר) החטים ולא ירצה המוכר לטרוח לכבות האש שאין לו ריוח ולא הפסד בדבר אבל כיון שידע שאם תתיקר החטה יכול לחזור בו יטרח ויציל לפי שיחוש שמא תתיקר החיטה וירויח בדבר וכיון דמן התורה קונין לו הכא החזירו הדין לדין תורה שיקנו לו מעותיו לגמרי וכיון שמת השור מפסיד הלוקח הדינר שנתן לו ולא יחזירנו (אלא) כיון שהיה כח בידו לכופו לשחוט אבל בשאר ימות השנה אינו יכול לכופו לשחוט בעבור דינר אחד (דאמרינו) [ואמרינן] מעות אין קונות לפיכך אם מת השור בין כך מת למוכר ומחזיר לו הדינר.
יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה, שאם שחט האם משחשכה לא ישחוט הבת בלילה ההיא וכל יום המחרת עד צאת הכוכבים אבל שחט האם היום שוחט הבת באותו הלילה אחר צאת הכוכבים דאין הולך הלילה אחר היום אע"ג דאותו ואת בנו נוהג בקדשים ובקדשים חוזר הלילה אחר היום שאם שחט חטאת היום יאכלנו אותו יום וכל הלילה הבא אחריו ולא יותר והנותר ממנו עד בקר טעון שריפה אבל לענין אותו ואת בנו לא עבדינן כן היום הולך אחר הלילה דכתיב ברישא (בראשית א') ויהי ערב [והדר] ויהי בקר.
<h2>דף פג:</h2>
כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ. משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכולהו במוקדשין כגון חטאת העוף ועולת העוף ובין [צ"ל וכן] בעופות וחיות של קדשי בדק הבית. ומוכח בגמרא מקרא דכתיב (ויקרא ט"ז) ושפך את דמו וכסהו בעפר מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר פדיה שפיכה וכסוי. ונוהג בחיה ובעוף דכתיב [שם י"ז] כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך וגו' במזומן ובשאינו מזומן משום (דגם) [דגבי] שלוח הקן אצטריך למתני שאינו נוהג במזומן דכתיב (דברים כ"ב) כי יקרא פרט למזומן תנא הכא במזומן ובשאינו מזומן ונפקא לן מריבוי קרא דכתיב כי יצוד ציד שאפילו הניצודין ועומדין חייבים בכיסוי. מזומן הוא גדל בבית. ונוהג בכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה ולחומרא מחייבינן ליה בחול כיסוי הדם ואין שוחטין אותו ביום טוב דדילמא בעי כסוי ומספיקא לא מחללינן שבתא [צ"ל יו"ט]. ומפרש בגמרא (דף פ') דהאי כוי לא משכחת לה דאין שוחטין אותו ביום טוב אלא בצבי הבא על התיישה וילדה בן ואי הוה פשיטא לן דחוששין לזרע האב כיון דסבירא להו לרבנן דאמרינן שה ואפילו מקצת שה לענין אותו ואת בנו הם הכי נמי אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי ומחייב בכיסוי או דלמא אין חוששין לזרע האב וכולו שה הוא ולא מחייב בכסוי אבל בתיש הבא על הצבייה וילדה בן שוחטין אותו ביום טוב ומכסינן ליה דלא מיבעיא אי סבירא לן דאין חוששין לזרע האב דטעון כסוי דהא כלו צבי הוא אלא אפילו ניחוש לזרע האב שהוא תיש אפילו הכי טעון כסוי כיון דאמו צביה וסבירא להו לרבנן דצבי ואפילו מקצת צבי אמרינן.
<h2>דף פד.</h2>
ת"ר אשר יצוד וכו' אלא בהזמנה הזאת שאינו קונה אותו בכסף אלא במתנת חנם.
<h2>דף פד:</h2>
השוחט לחולה חולה שיש בו סכנה וכיון שעושה ברשות חייב לכסות. והלכתא שאינו מכסה שלא הותר לו לחלל את השבת אלא מה שצריך לחולה ומה צורך לחולה בכסוי אלא אינו מכסהו לא למטה [ולא למעלה] אם אין מזומן לו עפר תיחוח אלא שוחטו על גבי רצפה של אבנים ויניחהו עד מוצאי שבת ואם למוצאי שבת הוי רישומו ניכר חייב לכסות כלומר ישים עפר למעלה אע"ג דלא הוי מלמטה עפר תיחוח כדאשכחן בבריתא (דף פ"ג) דתניא ר' יונתן אומר שחט חיה והיה לו עפר למטה ואח"כ שחט בהמה עליה פטור מלכסות שהרי דחוי הוא ומכוסה הוא בדם בהמה ומה יועיל בכסוי העפר שהרי דם בהמה מפסיק בינו ובין העפר אבל שחט בהמה תחלה ואחר כך שחט חיה על אותו הדם חייב לכסות דאע"ג דליכא עפר מלמטה שהרי דם הבהמה מפסיק בין דם החיה לעפר הקרקע אפילו הכי מכסהו מלמעלה הם הכי נמי אם רשומו ניכר למוצאי שבת מכסהו מלמעלה אע"ג דלא הוי ליה עפר תיחוח מלמטה.
<h2>דף פה.</h2>
השוחט ונמצאת טרפה. שהיא שחיטה שאינה ראויה לאכילה. השוחט לע"ז שהוא אסור בהנאה. והשוחט חולין בפנים שהן חולין בעזרה ואסורין הן בהנאה. או קדשים בחוץ שהן אסורין בהנאה כגון חיות של בדק הבית או חטאת העוף ועולת העוף. חיה ועוף הנסקלים שהן אסורין בהנאה אע"פ ששחטן כדכתיב (שמות כ"א) ולא יאכל את בשרו אע"פ דעבדיה כעין בשר ששחטו לא יאכל. והנאה נפקא לן מבעל השור נקי כדפרשי' באידך פרקין. ר' מאיר מחייב בכסוי דסבירא ליה דשחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה. וחכמים פוטרין הני חכמים ר' שמעון דסבירא ליה דשחיטה שאינה ראויה לא שמיה שחיטה ולפי שראה ר' שהוא רבנו הקדוש שסתם המשנה דבריו של ר' שמעון בכסוי הדם דלא שמיה שחיטה שנאה בלשון חכמים למימר דהלכתא כותיהו דכי היכי דמקרא דלא יאכל חזינן דעוף טמא לא טעון כסוי. טרפה נמי לא בעיא כסוי דהא אינה נאכלת. ובענין אותו ואת בנו פסק ר' הלכה כר' מאיר שהרי שנאו בלשון חכמים דשחיטה ראויה היא דכיון דאותו ואת בנו נוהג בקדשים ושחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דהא מחוסר זמן הוא ואפילו הכי מחייב הם הכי נמי בחולין היכא שאינן ראויין לאכילה מחייבי משום אותו ואת בנו. אבל השוחט ונתנבלה בידו שלא בכוונה או הנוחר והמעקר בכוונה פטור מלכסות לדברי הכל דלאו שחיטה היא כלל אבל בהני דלעיל שחיטה מעליאתא היא אלא שדבר אחר גרם לה להפסל.
ראה דבריו של ר' מאיר וכו' מפורש בפירוש המשנה. הורה ר' כר' מאיר שהתיר לשחוט אחריהם ששחיטתן נבלה גמורה היא והאוכלה לוקה עליה משום נבלה.
<h2>דף פה:</h2>
השוחט וצריך לדם. כלומר שצריך לו דם העוף לצבוע בו או להמית בו תולעת הפשתן. כיצד יעשה שלא יתחייב בכסוי.
<h2>דף פו.</h2>
חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן דאמרינן בריש מסכתין [ב' ע"א] דשחיטתן כשרה אע"פ שאין דעת לחרש שוטה וקטן לכסות אבל אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן [פ"ז ע"א] שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות בינם לבין עצמן פטורין מלכסות דר' מאיר חשיב ליה כנבלה גמורה דרוב מעשיהם מקולקלין ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואותו מיעוט דמעשיהם מתוקנין הוי מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. ובכסוי לא פליגי רבנן דאי אמרת חייבין לכסות אתי למיכל משחיטתן דאמרי שחיטה מעליתא היא. אבל לענין אותו ואת בנו פליגי דאזלי לחומרא דחיישינן שמא יפה שחטו והויא שחיטה מעליתא ומודים חכמים שאם שחט אדם אחריהן שאינו לוקה משום אותו ואת בנו. דהא התראת ספק היא שיכול לומר אותה שחיטה של חרש לא היתה כלום ואפילו למאן דסבירא ליה דהתראת ספק שמיה התראה פטור כיון דרוב מעשיהן מקולקלין.
<h2>דף פו:</h2>
הי מנייהו אחריתא. כלומר איזה מהן הורה בזקנותו ואותה היא עיקר לסמוך. וקיימא לן כת"ק דכסוי אחד לעופות ולחיה ולא יפסיק בשחיטתו אלא יגמור את כולם לשחוט ואחר כך יכסה בבת אחת הכל. ומודה ר' יהודה אע"ג דמצריך ר' יהודה לכסות דם החיה קודם שישחוט העוף שמא תאמר שיצריך לברך על השחיטה כשיתחיל לשחוט העוף קמ"ל דלא צריך דלא חשיב הכסוי הפסק שאפשר לשחוט בידו אחת ויכסה בידו השנית וכמו כן נמי אינו צריך לברך ברכת הכסוי פעם שנית אחר ששחט העוף דבאותה ברכת כסוי שבירך די לו מזה הטעם עצמו והברכה עצמה שמברך על כסוי הדם בין שתי השחיטות לא הוי הפסק דאע"ג דלענין תפלין אמרינן (מנחות ל"ו) שח בין תפלה לתפלה מברך שתים ואם לא שח מברך אחת לא דמי שיחת חולין לדיבור של מצוה דהא ת"ל הא כמה ברכות מברכין אחר בורא פרי הגפן כל יקנה"ז ש"מ דברכת מצוה לא הוי הפסק. ואע"ג דלית הלכתא כר' יהודה שמצריך שני כסויין אפילו הכי ילפינן מיניה הא דברכת מצוה לא הוי הפסק.
שחט מאה חיה במקום אחד. מפורש מגמרא דכתיב חיה ובכלל חיה משמע בין מרובה בין מועט. וכן עוף משמע [בין] מרובה בין מועט. חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן דהא שניהם דומין זה לזה ור' יהודה פליג ואמר שצריך כסוי לכל אחד ואחד משום דכתיב או בין חיה לעוף ורבנן דרשי ליה לחלק. ובגמרא מפרש שאע"פ שמצריך שני כסויין מודה הוא דבברכה אחת סגי ליה לכסוי הדם. וכן בברכה של שחיטה ראשונה סגי ליה ויוציא לכולן אע"ג שהפסיק הכסוי בינתיים.
<h2>דף פז.</h2>
שחט ולא כסהו וכו' חייב האחר לכסותו ואע"פ שלא שחטו הוא דכתיב (ויקרא ט"ו) ואומר לבני ישראל מצוה זו על כל ישראל. כסהו ונתגלה פטור מלכסות דאע"ג דאמרינן בעלמא השב אפילו מאה פעמים משמע אבל הכא כתיב מיעוטא דכתיב וכסהו ולא כתיב וכסה. כסהו הרוח חייב לכסותו. ומוקים לה בגמרא היכא שחזר ונתגלה ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה אבל לא חזר ונתגלה פטור שכבר מכוסה הוא ונדחה.
ושפך וכסה במה ששפך כלומר בידו ששפך באותה היד יכסה ולא ברגל שלא יהיו המצות בזויות עליו. כלומר דריש טעמיה דקרא. מי ששפך יכסה כלומר כיון שאותו האיש ששחט רוצה לכסות אסור לאיש אחר שיקפוץ במצוה ויכסה אע"פ שמצות כסוי מוטלת עליו אם לא היה רוצה לכסות. כוס של ברכה אתה שותה כלומר שתברך ברכת המזון כדין כל אורח שבעל הבית בוצע ואורח מברך. (אין) [או] ארבעים זהובים. אתן לך עשרה זהובים לשכר כל ברכה וברכה שהן ארבעה עם הטוב והמטיב. השוחט ונבלע הדם בקרקע. כלומר השוחט עוף או חיה בעפר תיחוח ומרוב שהיה בו עפר תיחוח נבלע בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות. וה"ה שאם שחט על רצפת אבנים והלך לו ומצאו נבלע ונראה רישומו ניכר שחייב לכסותו כדפרישית לעיל בשוחט בשבת לחולה.
דם שנתערב במים וכו' חייב לכסות. שהרי אינו מבוטל שגבר כח הדם על המים. נתערב ביין וכו' שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו רואין אותו כאילו הוא מים ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור זה חייב לכסותו. נתערב בדם בהמה דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה. [ע"ב] או בדם החיה כלומר לאו חיה ממש אלא בדם הקזה של בעלי חיים רואין אותו דם שאינו טעון כסוי כאלו הוא מים ואם היה כשיעור הזה דם של שחיטת העוף או הצבי והאיל ניכר בו חייב לכסותו אע"פ שאין בו עפר למטה. אי נמי שמכסה הכל במקום אחד שיש בו עפר למטה ולמעלה ואם לאו אינו חייב לכסות לפי שמבוטל הוא ברוב ור' יהודה סבירא ליה דמין במינו לא בטיל.
<h2>דף פז:</h2>
או בדם החיה. כגון דם הקזה ת"ק סבר כל דמו בין שהוא דם הנפש בין שאינו אלא דם התמצית צריך כסוי בכל מקום שהיא וצריך לגרור מעל הסכין ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו אע"פ שהוא דם הנפש אם כסה ממנו מקצת לא מחייבינן ליה לגרוד אותו מעל הסכין ורשב"ג סבר דמו דמו המיוחד דהיינו דם הנפש צריך כולו לכסות בכל מקום שהוא ולטרוח בכיסוי לגרדו מעל הסכין ומעל הכותלים אבל בשאר הדם אין צריך לטרוח ולגרור. והלכתא כת"ק וכדפרשה ר' יהודה וצריך עיון גדול זה הפסק דהא בהדיא משמע דחולק הוא והלכה כסתם משנה דכל דמו בעי כסוי.
דם הניתז בכותלים או שעל גבי הסכין חייב לכסות גורר הדם מהכותלים ומהסכין ומכסה ליה בעפר למטה ועפר למעלה. ובבריתא תני ושעל אגפים דהיינו כותלי בית השחיטה מלשון (ב"ב צ"ט) אגפיה של אמת המים שהוא בלשון מקרא גדותיו. אמר ר' יהודה אימתי מצריכין ליה לגרוד דם הכותלים והסכין בזמן שאין שם דם אלא הוא דלא מקיימא כלל מצות כסוי לפיכך מצרכינן ליה לגרוד דם לכסות אבל יש שם דם אחר שלא הוא פטור מלכסות. ובגמרא משמע דר' יהודה לא בא לפרש אלא לחלוק אע"ג דקאמר בעלמא (סנהדרין כ"ה) דאימתי לפרש ובמה לחלוק. ובבריתא איכא מחלוקת שלישי והוא רשב"ג דתני בד"א שלא כסה דם הנפש אבל כסה דם הנפש פטור מלכסות. וקאמר במאי קא מיפלגי ת"ק סבר דמו כל דמו משמע אפילו דם הניתז ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו ורשב"ג סבר דמו המיוחד. ויש מי שמפרש דר' יהודה לפרש בא וקבע דהלכתא כת"ק וכדפריש ר' יהודה וצריך עיון גדול דלכאורה משמע דלחלוק בא והלכה כת"ק דסתם לן תנא כותיה שאפילו כסה דם הנפש מיחייב לגרור דם הסכין לכסותו.
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין ובמה אין מכסין וכו' בסיד ובחרסית. שחיקת חרסים שכתשן היטב עד שהן דומין לחול הדק דבעינן דבר שיבלע הדם בתוכו דומיא דעפר. כלל אמר רשב"ג וכו' יש לומר דרשב"ג היינו ת"ק. דבר שמגדל צמחים. כלומר שאם יצאו עשבים מאליהן בעפר תיחוח ואין שיעור עפר בעציץ שיוכל לחיות ממנו ואם ישימו בעציץ מאלו הנזכרין יעמידו הזרע שלא ימות אע"פ שאם היו זורעין (בחלל) [בחול] הדק לא היה מצמיח אפילו הכי כיון דמגדל צמחין ראוי לכסוי הדם הוא ודומיא דעפר הוא. (ובבריתא) [ורב נחמן ב"ר חסדא] תני אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח למעוטי ארץ מליחה שאין עולין בו עשבים אע"פ שהוא דק כעפר כיון שאין במינו ראוי לגדל צמחים כלל אבל באלו הנזכרין במשנה אם יכתשו היטב היטב עד אשר דק לעפר היה ראוי לזרוע בו ולהצמיח מוצא דשא אבל עתה שהן גסין קצת אינן ראויין להצמיח בהן לכתחילה הזרע אבל משנצמח אם ישימו סביביו מאיליו יראה זרע יאריך ימים. אבל מאותן הגסין הרבה שאסר המשנה לכסות בהם אינן ראויין כלל ללחלח עשבים שיצאו ויבשו מהרה ואינם דומין כלל לעפר. ואפר הרי הוא כעפר שמצינו אפר שקרוי עפר דכתיב (במדבר י"ט) מעפר שרפת החטאת.
<h2>דף פח:</h2>
מרבה אני את אלו [ש]הן מין עפר. אע"פ שאם זורעים בהם אינו מצמיח כשהן בענין זה שהן גסים קצת אבל אם היה אדם שוחק אותן היטב היטב היו ראויין גם להצמיח ועם כל זה ראויין לגדל העשבים שיצאו לאויר העולם. [ל"א ע"א] עפר לא נאמר שאם היה נאמר כן לא משתמע אלא עפר בסוף אלא בעפר בעפר הידוע שהיה מקודם הכסוי בתחלת השחיטה. בדבר שזורעין בו ומצמיח. למעוטי ארץ מליחה דהיינו מדבר. וצריך שישרוף טליתו. שמצינו אפר שנקרא עפר דכתיב (במדבר י"ט) מעפר שרפת החטאת. או ישחוק דינר זהב דכתיב (איוב כ"ח) ועפרות זהב לו. [פ"ט ע"א] מי שבולם עצמו בשעת מריבה. ששומע חרפתו ואינו משיב.
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה נוהג בארץ וכו' לא איצטריך למיתני כלל והא דתני נמי בחולין ובמוקדשין לא איצטריך דפשיטא הוא [אטו] משום דאקדשה אחר כן פקע איסור גיד הנשה מניה שהיה בו מתחלתו ובגמרא מוקים לה בולדות קדשים כגון פרה של זבחי שלמים שנתעברה וסבירא לן דלא קדישי אלא כשיצאו לאויר העולם ואיסור גיד הנשה חייל במעי אמו הילכך איסור גיד הנשה נוהג במוקדשין משום דאיהו קדים דנוהג בשליל ותו לא פקע וקמ"ל דלא תימא במעי אמן הן קדושין ואיסור מוקדשין קודם כדאמרינן שקודם נברא הוא הבשר משיתקשרו האיברים בגידין ולא ליחול איסור גיד הנשה עליה קמ"ל דאיסור גיד נוהג במוקדשין לפי שהוא קודם ואיסור מוקדשין נמי חייל על איסור גיד הנשה דאיסור חמור הוא. ואינו נוהג בעוף לפי שאין לו כף בגמרא מפרש דאית ליה כף ולא עגול כבהמה. כף פולפא הנכרכת סביבות עצם הקולית סביב סביב בעיגול אבל בעוף אינן כן שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואינו דומה לכף. ונוהג בשליל בבן תשעה חי הנמצא בבהמה דסבירא ליה לר' מאיר שגם הוא טעון שחיטה ואין שחיטת אמו מטהרתו. ור' יהודה סבירא ליה דניתר בשחיטת אמו וקרינן ביה כל בבהמה תאכלו. וחלבו מותר ר' יהודה קתני ליה דלת"ק חלבו נמי אסור כיון שהוא בן תשעה. ואין הטבחין נאמנין על גיד הנשה לומר נטלנו אותו מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו וחכמים דהיינו ר' יהודה סבירא ליה דאין צריך לחטט אחריו אלא גוממו עם השופי כלומר אותו החלב הגבוה ונראה עם השופי גומם אותו ומשליכו מפני מראית העין שלא יראה כאוכל גיד הנשה אבל עקרו ושרשיו של שומן ושל גיד מותרין. עם השופי בשוה לשופי יחתכנו ומשום הכי נאמנין דליכא טורח כל כך.
<h2>דף צא.</h2>
גמרא אמר שמואל חלבו של גיד הנשה וכו' וישראל קדושים הם העושים סייג לתורה נהגו בה איסור. פנימי סמוך לעצם הוא גיד ארוך הנתון לארכו של שופי כשפורעין הירך ופושט בכל הירך ראשו אחד מחובר בעצם האליה ומשם נפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך ושם סמוך לעצם אסור מן התורה וחייבין עליו מלקות כדילפינן לקמן מהירך דפשיט איסוריה בכוליה ירך ועוד שהוא על הכף שהכף הוא (ה)בשר עגול הסובב את הקולית ודבוק בה ועל שם שהוא בצד פנימי של ירך צד שכלפי ירך חברתה כשהבהמה מחוברת קרי ליה פנימי. חיצון גיד הנשה (הצד) [קצר] הנתון לרוחב השופי בסופו נבלע בכף הסובב את הקולית והוא נתון בצד החיצון של ירך אסור מדרבנן ואין חייבין עליו דלאו היינו על הכף אלא בתוך הכף.
<h2>דף צב:</h2>
חוטי חלב כגון חוטי הכסלים וגם בחלב אשר על הקרב יש חוטין דקין אסורין מדרבנן ואין חייבין עליהן כרת דחלב אמר רחמנא ולא חוטין. לובן הכוליא שבתוך החריץ ומתפשט והולך בתוך הכוליא פליגי עליה רב ור' חייא משום דחלב שעל הכליות אסרה תורה ולא שבתוך הכליות. ממרטיט ליה משרש אחריו. (גייס) [גיים] ליה. נוטל ממנו בשוה לכוליא כלומר מה שיוצא חוץ לכוליא אבל החופה בכוליא אוכל.
<h2>דף צג.</h2>
חלב שהבשר חופה אותו מותר. שתחת הכליות נראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת בשר אדום ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים ומה שהבשר חופה אותו מותר. האי תרבא (גיר' חיורתא) דתותי מתני זהו עליונו וגבהו של אותו חלב שפרשתי קודם שכסהו הבשר ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין לונביל (שרחבו) [שרחבן] מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסהו וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב. פרוקי מיפרקא כשהיא הולכת איבריה נעים והמתניים פעמים שהם נמשכים כלפי מעלה והכסלים נמשכין כלפי מטה ואין החלב נכסה בהן. תרבא דאקליבוסתא עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין אנקא ומחובר (לכליות) [לחולית] האליה (מלמטה) [מלמעלה] ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לונבל. חלב שעל המסס ושעל בית הכוסות בסוף הקרב ולא זהו עיקר החלב המכסה את הקרב ואפילו הכי אסור וענוש כרת. חוטי היד. שאנו נוטלין מן הכתף שהוא הזרוע. ריש מעיא כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרד חלב שעליהן עד אורך אמה וזהו חלב שעל הדקין שחלקו בו ר' ישמעאל ור' עקיבא באלו טריפות (דף מ"ט). חוטין שבעוקץ היינו חמשה חוטי דכפלי פלנקש. עוקץ אנקה. וחמשה הוו שמתפצלין לכמה פצלים. ואם לא הוציאם כשהן חמין בעי לחטוטי בתריהו עד שימצא המספר הזה. חמשה חוטי הוו תלתא משום תרבא ואין להם תקנה אלא בנטילה ותרי משום דמא ובחתכיה ומלחיה שפיר דמי. דטחלא טחול. ודכפלי שעל הכסלים. ודכולייתא הכליות. דידא שביד שבכתף. ודלועא דלחיים. משום דמא וסגי להו בחתיכה ומלחיה וחוטין דקין הוא דחשיב הילכך לא תנא מוזריקי הצואר שאף הן משום דמא. חמשא קרמי הוו שאסורין בבהמה. דביעי ביצים של זכר. דמוקרא שעל המוח של ראש שעל דד הטחול. קרום שעל מקום עוביו של טחול חייבין עליו כרת דחלב שעל הקרב הוא. ושעל הטחול כולו אסור ואין חייבין עליו שאינו חלב עב אלא קרום. ובכוליא תרי קרמי עילאה חלב ממש הוא שעל הכליות ויש עליו קרום דק והוא חלב גמור תתאה קרום הוא ואינו נימוח כשאר חלב.
<h2>דף צג:</h2>
ביעי חשילתא. ביצי זכר שהתחילו לסרסו והן עדיין מעורין בגופו חד אסר משום אבר מן החי דאע"ג דתלו ביה כחתוכין דמו דהא לא הדרן בריין וחד שרי מדלא אסרוח ש"מ חיות יש בהן והאי דלא בריין תוב כחישותא דנקט להו כלומר חולשיה נשארת בהן. ואל תטוש תורת אמך. מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין איסור דהא פליגי בהו רב אמי ורב אסי. הני ביעי דגדיא. עד ל' יום משנולד שריין בלא קליפת הקרום דאכתי לא נפיש דמיה להבליע באיבריו. גדיא לאו דווקא דהוא הדין לעגל וטלה וצבי ואיל. אזרען. יש בהן זרע אסירן בידוע שיש דם שם. שוריקי סומקי. כמין וורידין דקין נוטין למראה אדמימות. אומצא ביעי ומוזריקי לקמיה מפרש ואזיל. אומצא מקום גבי בי ברוך סמוך לבית השחיטה שנבלע בו הדם ונעשה אדום וכן בכל מקום בגוף שהוכה בו ונצרר בו הדם. חתכיה חתיכות הרבה. ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי כשאר בשר אע"פ שלא סר האדמימות ממנו. תלייה בשפודא בתוך התנור לצלותו בלא חתיכה ומליחה רבה אלא כדי מליחת צלי בדבר מועט. מידב דאיב דמא הואיל ותלוי הוא שפיר דמי. אותביה אגומרי. על הגחלים. מישב שייבא ליה, שואבות הדם לגמרי. מצמת צמתא. אשטריטר בלעז הגחלים צומתין הבשר ואינו מוציא דמו ונצלה בתוכו ואסור דדם האיברים היכא דפריש אסור וזה האדמימות ממקום אחר בא אליו הדם. וזה הדין שאמרנו בבשרא דאסמיק כמו כן נאמר בביצים של זכר שיש בהן שוריקי סומקי ומוזירקי וחוטי הצואר או הוורידין. [פסחים ע"ד ע"ב] [אבא מגמע ליה גמועי לחומץ שחלטו ביה אומצא דלא אסמיק ש"מ אומצא דאסמיק היא וחליה אסור חידוש.] התם איתיה לקיוהא דפירא דחלא בעיניה. כל כח שהיה בחומץ (בענבים) מתחלה לא נשתנה ולא נפגם טעמו ויש בו כח להוציא הדם. אבל הכא כיון דחלטו בו זימנא אחריתי נפגם טעמו ונחלש כוחו. [שם ע"א] האי מוליאתא שרי. כלומר ממלאים התרנגולת מבשר שאינו מלוח והוא מבשר כבש וצולין אותו בתנור. והא קא בלעא דמא. שאם בשר הכבש אינו יוצא במהרה כמו דם התרנגולת וכשנייח לפלוט התרנגולת אכתי לא נייח בשר הכבש ובלע ממנו בשר התרנגולת. כבולעו כך פולטו. האש ממהר לפלוט הדם שנבלע בתרנגולת תכף שנכנס ולא נשאר בו כלום. רישא (בכובשן) [בכיבשא] כשרוצין להסיר ולהשיר שער הראש נותנין עליו מים ומטמינין אותו ברמץ או תולין אותו בשפוד. אותיביה אבית השחיטה. שבית השחיטה הוא למטה. דאיב דמא דרך החיתוך ושפיר דמי למעבד לכתחלה. אצדדין על לחייו. מקפא קפי דמא בתוכו ואסור מלשון (וכן) וכגבינה תקפיאני (איוב י'). ויש גורסין מיקווא קוי. מתקבץ שם הדם ונבלע בבשר אחרי כן. אותיביה אנחיריה נקבי החוטם למטה. (אירץ) [אי דץ] ביה מידי. כלומר שלא יסתם אי נמי תקע בו קוץ [או דבר] אחר לפתוח אותו נקב רחב שירד דם המוח והראש באותו נקב ולא יסתם שכשהוא חי יוצא בנקב דק דם הרבה אבל אחר שחיטה נקרש הדם ויסתמו הנקבים על כן צריך להרחיב הנקבים. [פסחים דף ע"ו] בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש. שמא תאמר מותר לצלותם יחד לפי שהנבלה קולטת ריח משומן השחוטה שנופל באש אבל לא השחוטה מן הנבלה קמ"ל רב דאסור לפי שאחר שקלטה הנבלה ריח משומן השחוטה ונתפטמה אחר כן קולטת השחוטה מריח הנבלה דסבירא ליה לרב דריחא מילתא היא כדין מששו הוא. בגדי שהוא כחוש לגבי דבר אחר בשר חזיר שהוא שמן. [ע"ז ס"ו] בת תיהא. פירוש שמריח הלוקח יין החביות אם ריחן חמרא או ריחן חלא ונמצא שנהנה המריח מריח היין. גוי לישראל שפיר דמי דהא אינו נוגע ביין. ישראל לגוי שעושה מפני שנותנין לו שכר הגויים שלוקחין יין זה מזה שמיעץ אותן זה קנו וזה לא קנו. פת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסיר דכיון שהפת חם הוא קולט ריח מהרה וכ"ש כשהחבית פתוחה שהריח הוא גדול מאד מאד אבל כשהוא לחם צונן אינו קולט כל כך ריח אע"פ שהחבית פתוחה. [פסחים ע"ו ע"ב] אסור לאכלה בכותח. לפי שקלט ריח הבשר והוי בשר בחלב.
כשעורה לעברו ולא להלקותו. ומאן דאמר בכזית להלקותו נמי וכל שכן לעברו שלא יהא נאמן עוד על הבשר. אכשור דרי שגם עמי הארץ זריזין וזהירין במצות לטרוח כדי שלא יעשו איסורא. אלא מעיקרא סברוה כר' יהודה דאמר יקיים בו מצות נטילה לבדה בלא טורח גדול ומשום הכי הוו נאמנין בזה הדר סברוה כר' מאיר דאמר שצריך חטיטה ואין להאמינם בזה. וכמה דהוו דכירי למנהג שנהגו להקל כר' יהודה לא מהימני כדאמרינן (פסחים נ"ב) ומקלו יגיד לו (הושע ד') כל המקל לו יגיד לו ולא היו שומעין למוסר החכמים כיון שמוצאין חכם שמיקל בדבר השתא דאנשיוה לר' יהודה ונהגו באיסור מפני מוסר החכמים שיסרום והלקום והעבירום מהימני השתא וראוי לסמוך עליהם.
שולח אדם לנכרי ירך וכו' ואין חוששין שמא יחזירנה וימכרנה לישראל ויאכלנה בגידה דכיון דשלימה היא מקומה ניכר שלא ניטל ממנה כלום והלוקח מבין ומכיר שלא ניטל ונוטלו. אבל אם היתה חתוכה כסבור הלוקח מן הגוי שניטל גידה ואוכלה בגידה ומוקים לה בגמרא בעיר שאין שם אלא טבחי ישראל וכשיש שם טרפה מכריזין וכיון שלא הכריזו ליכא לספוקי בטרפה ונבלה ומותר ליקח בשר מן הגוי כל אותו יום שלא הכריזו ומיום למחרתו ליכא למיחש שניכר הוא בבשר אם הוא בן יומו אם לאו אבל במקום שאין מכריזין מותר לשלוח אפילו חתוכה דלא אתי למזבן מניה ובלבד שלא יתננה לו בפני ישראל שאם יראה ישראל שמא יקנה ממנו ויטעה בגיד הנשה המונח בתוכה שאע"פ שאין מכריזין בודאי יטעה סבור זה ישראל הרואה ויאמר בלבו כיון שקנאה ישראל סובר שלצורך עצמו קנאה ובודאי כשרה היא ויחזור ויקננה מן הגוי. ואליבא דהלכתא אפילו שלא בפני ישראל אסור גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל ומשום הכי חתוכה לא אבל שלימה וכשרה ליכא למיחש למידי.
<h2>דף צד.</h2>
שלימה אין חתוכה לא. אע"פ שהיא כשרה. ולא יפתח לו כל החביות יין הן מגופות וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית של יין להשקותו יין חזק והוא סבור שעכשיו הוא פותחה ואם מכר חבית שלימה לחנוני ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לחכם הבא אצלו מפני שגונב דעתו להחזיק לו טובת חנם כסבור זה הפסד גדול נפסד על ידי שהרי תשאר החבית חסרה ויתקלקל יינה. וזה לא יפסיד בה כלום שהרי ימסרנה מיד לחנוני שמכרה לו. אלא אם כן הודיעו ואמר לו מכרתיה לחנוני ואיני מפסיד דבר בכך. ולא יביא פך ריקה ויאמר לו טול שמן מפך זה לפי שיודע בו שאינו סך וגונב דעתו כסבור זה שיש בו שמן. ואם בשביל כבודו מותר להודיע לבריות שחשוב הוא עליו. לגין המתקשקש. כלומר שהוא קצת ריק. מפני שמתעהו שחושב האבל שמלא הוא על כל גדותיו ומחזיק לו (חנות) [חביות] רבות. ואם היה שם חבר עיר שיש רבים שם וזה המביא הלוגין מתכוין להחשיב האבל בעיניהם שיאמרו כמה חשוב הוא זה שזה מכבדו כל כך. סנדל של מתה. של עור בהמה שמתה מאיליה לפי שאין עורה חזק כשל בריאה שחוטה [חידוש. מפני הסכנה שמשנשכה [צ"ל שמא נשכה] נחש [ו]מתה והארס [נ]בלע בעור]. חיה. שחוטה. ושמן צף על פיה. כסבור זה שהכל שמן ומזמן אורחים ובטוח שיש לו עליו שמן הרבה לצרכן ואם לא ימצא יתבייש מהן ויהרוג את עצמו.
<h2>דף צה.</h2>
שנתעלם מן העין, שהיתה שעה אחת שלא ראהו ואפילו מונח על שלחנו באותו מקום שהניחה אסורה דחיישינן שמא עורבים החליפוה בנבלה שהיתה בפיהם. מקולין. בית המטבחים. מותר אע"פ שנתעלם מן העין. נמצא ביד גוי שאני. דלמאי ניחוש כיון דליכא בכל העיר אלא טבחי ישראל ליכא למיחש שמא הגוי שחטה דהא אין דרך בני העיר לשחוט אלא לקנות מטבחי ישראל. וליכא נמי למיחש שמא טרפה מכרה לו דהא מוקמינן לה במקום שמכריזין וכיון דלא אכריזי כשרה היא אבל כשלא נמצא ביד אדם אלא שנתעלם מן העין אע"ג דליכא בעיר זו טרפה ונבלה איכא למיחש שמא מעיר אחרת מביאין העורבים לזאת העיר כי כן דרכם. אלא רב היכי אכיל בשרא הואיל ובהעלמה אסר לה. ומשני בשעתיה שנשחטה לפניו. אתלת קרנאתא. באלכסון המרובע. טביעות עינא עדיף מסימנין. (דהא לא) [והא דלא] מהדרינן אבידתא אלא בסימנין ולא בטביעות עינא אע"ג דעדיף חיישינן דלמא שקורי משקר ואפילו צורבא מרבנן אין אנו מחזירין אלא אם כן קים לן ביה דלא משני בדבוריה אלא בתלת מילי (ב"מ כ"ג) במסכתא ובפוריא ובאושפיזא.
<h2>דף צו.</h2>
הנוטל גיד הנשה צריך ליטול את כולו דהא סתמא כר' מאיר הוא דסבירא ליה שצריך לחטט אחריו בכל מקום שהוא. ור' יהודה מיקל ואמר שאין צריך לחטט אחריו בכל מקום אלא מלמעלה מה שהוא גבוה על הבשר וחותך מעט מן הבשר. והחוטין הדקין הנמשכין ממנו ונבלעין בתוך הבשר אין צריך להוציאם והלכה כסתם משנה. האוכל מגיד הנשה כזית דסתם אכילה כזית. וכתיב (בראשית ל"ב) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וקמ"ל שאע"פ שלא אכלו כולו חייב בין דסבירא לן יש בגידין בנותן טעם ובין דסבירא לן אין בגידין בנותן טעם אלא עץ בעלמא הוא והתורה חייבה עליו דכשאר איסורין שבתורה דיינינן ליה דמחייב בכזית ולא בעינן שיאכל את כולו. אכלו ואין בו כזית חייב דבריה הוא נחשב דאע"ג דלית ביה כזית מחייב כדאמרינן (מכות י"ג) באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב משום דבריה שלימה היא ולא נחסר ממנה כלום ואע"ג דכתיב ביה אכילה דלא בא הכתוב אלא להחמיר שאע"פ שיש בו כמה זתים מחייב בכזית אחד ור' יהודה סבירא ליה דלכל ענין בא הכתוב והזכיר בו אכילה ללמדנו שאינו נחשב כברייה ולא לקי אלא בכזית. אכל מזה כזית ומזה כזית וכו' דסבירא להו לרבנן דגיד הנשה נוהג בשתיהן ואם אכל להו בשתי התראות לוקה שמונים לפי שבכל אחת ואחת איכא איסור לאו ור' יהודה סבירא ליה דאין נוהג גיד הנשה אלא בירך אחת לפיכך ליכא אלא מלקות אחת ובבריתא תני דבירך ימין נוהג לבדו והלכתא כת"ק שנוהג בשתיהן.
שעל הכף בלבד. שאע"פ שהגיד ארוך אין אסור ממנו אלא מה ששוכב על הכף. כף בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד האסור מקצתו שוכב על גבי אותו בשר וכל לשון כף הוא מקום גובה כדאמרינן (נדה נ"ב) שתי שערות שאמרו [אפי'] אחת על גבי הכף ואחת על גבי ביצים.
<h2>דף צו:</h2>
ירך שנתבשל בה גיד הנשה בקדרה כלומר שלא ניטל ממנה גיד הנשה כלל אם יש באותו גיד הנשה כף שכל כך הוא גדול שיוכל לתת טעם הגיד בכל בשר הירך אסור וסבירא ליה להאי תנא דיש בגידין בנותן טעם. כיצד משערין אותה היאך נוכל להכיר הלא הכל טעם אחד רואין אותה כבשר בלפת רואין כל הירך כאילו היה ראשי לפתות והגיד בשר (נבלה) ואם יש בגיד כל כך שאלו היה בשר היה נותן טעם בלפתות רבים מחזיקין כבשר הירך אסור כל הירך והשיעור הזה הלכה למשה מסיני הוא כדאמרינן בעלמא (ערובין ד') שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני שהרי זה השיעור אינו נמצא בשאר איסורין שנשער בראשי לפתות ובשאר איסורין אזלינן לבצל וקפלט האיסורא וההיתירא כמו שהיא ובכאן אנו משערין האיסורא בבשר וההתירא בראשי לפתות שצריך להן טעם מרובה ופעמים בבצל וקפלט הוא פחות או יותר. ובגמרא דייק דוקא נתבשל אבל נצלה בצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לפי שכשנתבשל הרוטב מעלה טעם בכל הבשר אבל נצלה טעמו נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר וקולף ואוכל כלומר חותך עליון עליון ואוכל עד שמגיע לגיד לפי שאין בו שמנונית כל כך ואפילו שומן הגיד אינו מפעפע. גיד הנשה שנתבשל עם הגידין של היתר בזמן שמכירו משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו ואזלינן לנותן טעם ומטעימין אותו לקפילה אם אין טעמן שוה. ואם מין במינו הוא משערין אותו כבשר בראשי לפתות כדלעיל. ובזמן שאין מכירו אסורין כולן משום דברייה הוא ולא בטיל ברוב ואע"פ שהן אלף אבל הרוטב שאין בו מגוף הגיד אלא מטעמו משערין בנותן טעם כדפרישית. וכן חתיכה של נבלה וכו' ובזמן שאין מכירן וכו' ולא בטיל ברובא משום דחתיכה דבר חשוב הוא להתכבד בה לפני האורחין ולא בטיל אפילו באלף.
קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לפי שאין בו שמנונית כל כך שיתפשט בכל הירך אלא מעט סביביו לבדו מלמעלה ומלמטה. וצריך עיון אם יאמר כמו כן בשמנינות הגיד דהא חזינן לעיל שפסק הרב הזה דאין בגידין בנותן טעם אבל בשמנינות הגיד פסק בששים ולכאורה כיון דחזינן לקמן בסמוך שפסק בגדי כחוש שצלאו בחלבו דקולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ש"מ דאפילו בשמנינות הגיד לענין צלי קולף ואוכל עד שמגיע לשמנינות דלא עדיף שומן הגיד מחלב גדי כחוש.
<h2>דף צז.</h2>
ואמור רבנן בטעמא כדתנן במתניתא בנותן טעם. ואמור רבנן דסמכינן אקפילה ארמאה כדתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ובר ישראל לא יכיל למיטעם אלא שמטעימין אותו לקפילא ארמאה כלומר אמרינן ליה אמור לנו מה אתה טועם בזה התבשיל ואם יאמר לנו טועם אני בו טעם חלב נאסור אותו ואם לאו נתיר שאלמלי היה טועם חלב בו או טעם אחר לא היה מכסה דילמא אתי לאורועי נפשיה שסובר שגם לקפילא אחרינא יטעימו. ודוקא קפילא דרגיל למכור בשר מבושל לגוים כל השנה אבל איניש אחרינא לא סמכינן. ואמור רבנן בששים בפ' בתרא דע"ז (דף ס"ט) פסקי' הלכתא לכל איסורין שבתורה בששים משערין אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב ובקיפה ובחתיכות. קיפה בלעז פונדראיש דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה אבל לא בקדרה עצמה ולא במה שבלעה קדרה.
<h2>דף צז:</h2>
הנהו אטמתי' וכו' רב אשי שרי כלומר בקליפה כמו שמפורש למעלה דקיימא לן מליח הרי הוא כרותח דצלי ורבינא דהוה אמר (דברותח דכמבושל) [דכרותח דמבושל] חשבינן ליה הלכך הוה בעי ששים ובמה שנמלח מהנהו אטמתא לא הוה ביה ששים לבטל. גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין דבעינן ששים של התירא מלבד האיסורא דבכוליה משערינן ולא במאי דנפק ביה דהא לא ידעינן אבל כחל שלא נקרע שתי וערב וטחו בכותל הואיל ומין היתר הוא דבמעט תיקון סגי ליה אם נתבשל עם הבשר משערינן ליה בששים בהדי דידיה. ביצה של עוף טמא בלא קליפה העליונה היכא שאינה ניכרת בתבשיל בששים שאם היתה ניכרת אפילו בפחות מששים מותר התבשיל שאין שום שמנינות ושום טעם יוצא מהן כדאמרינן כמיא דביעי בעלמא. ואם ביצה באפרוח היא ליכא ספיקא שאפילו היא ניכרת וישליכנה לחוץ בעינן ששים מהיתר כמוה חוץ מהביצה האסורה. וכחל עצמו אסור שהרי הבשר שהוא רב נתן בו טעם והוא לא נתן טעם בבשר שמועט היה דהא יש בו ששים. בדידיה משערינן שאם יש בו ליטרא דבעינן שיהא בהיתר ששים לטרין כמותו או במאי דנפק מניה. אין צריך שיהא בהיתר ששים אלא במה שפלט שנשאר בקדרה שהרי הכחל עצמו לברא שדינן ליה ולא בעינן לבטל הוא עצמו. פשיטא דבדידיה משערינן שהוא לפנינו והיינו יודעין שיעורו כשנפל שם כמה היה שיעורו ואע"ג דחזינן שלא נתמעט אלא מעט חיישינן שמא נתמעט כולו ואחר כך חזר ובלע ועל כן תפח וקם אשיעורא קמאי דאי במה דנפק מיניה מנא ידעינן אם היה רב או מעט כדפרישית וכדמשערינן בדידיה לא נוכל לטעות. אבל כדמשערינן במאי דנפק מיניה נוכל לטעות. אלא מעתה הואיל ומשערינן הא איבטיל כוליה שהלך כל טעמו בתבשיל דאי לאו הכי אמאי בעינן ששים כמוהו וכיון דכוליה בטלתיה אם נפל לקדרה אחרת אל יאסור עוד מה שנפל לתוכו. כיון דאמר רב יצחק וכחל עצמו אסור מפני שבתחלה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הבשר בו טעם מיד נאסר שהרי בלע טעם גדול לפיכך שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה כדאמרינן במתניתין בשאר איסורין בזמן שמכירן משליכן לחוץ. בששים והוא. כלומר שאין בהיתר אלא ששים לבדן אסורה אבל בדאיכא ששים ואחת מהיתר לבדו מלבד האיסור מותרת הקדרה משמע מיהא דלכל איסורין שבתורה דפסקינן בששים לאו דוקא אלא ששים ואחת בעינן.
<h2>דף צח.</h2>
ההוא כזיתא דתרבא. כלומר כזית מצאנו בו עכשיו אך לא ידענו כמה היה שיעורו כשנפל שם. בדיקולא. קלחת. סבר רב אשי למימר ולשעורי הקדרה ולאוסופי עליה מה שבלעה קדרה כדי לבטל האיסור שנמצא שם והאיסור היה משער כמו שבא לפנינו מצומק. אמרו ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע בתמיהא דילמא אף האיסור הוא מצומק וכשנפל היה בו יותר אלא הכל משערינן כמו שאנו רואין והאי פירושא ליכא למיסמך עליה דכיון דלא ידעינן כמה נפל שם אסור הוא דשמא יותר ויותר נפל שם אלא טוב שבפירושין ששמענו בו כך הוא וכתוב הוא בספר המאור. וההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סל היה שהיו רגילין למלוח בו הבשר ונמלח בו כזית חלב וסבר רב אשי לשעורי' במה שבלע דיקולא מקודם לכן שהוא פולטו עכשיו בשעת המליחה ונמצא הרוטב בשולי הסל אמרו ליה רבנן תלמידיו אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע שהרי הוא עשוי לבלוע גם את הדם הילכך אין הפליטה מבטלת האיסור שבזאת הפליטה הנמצאת בשולי הסל איסורא אחרת נתערבה בו ואין ראוי שיבוא איסור ויבטל איסור [אלא] כדמשערינן בחתיכות לבדן משערינן אבל בקדרה שלא בלעה אלא התירא לבדה (ו)יש לנו לשער בכל הרוטב שנמצא בו. בתלתין פלגי זיתי כלומר לפי שלא נפל אלא חצי שיעור לא מחמרינן ביה כל כך דניבעי ששים כמוהו אלא שלשים כמוהו אמר ליה אבוה לא תזלזל בשיעורא דרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ועוד שאסור מן התורה אע"פ שאין לוקין עליו.
<h2>דף ק.</h2>
עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובאליל ובחתיכות. והאי אלל הוא מרטקא כלומר גידי הצואר שאע"פ שאינו בר אכילה מצטרף לבטל ולהא גירסא משמע שגם העצמות משערינן לבטל ולא נהיר דהא ששים מזרוע בשלה ילפינן ליה (דף צ"ח) ומאן דסבירא ליה בששים דמשער ביה עצמות לבטל משום דחשיב העצם נמי אסור דהכי קאמרינן בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן והויא ליה בששים ומאן דאמר במאה בשר בהדי בשר משערינן והויא ליה כמאה ובעינן שיתן טעם בחתיכות כלומר שגם החתיכות שקבלו טעם איסורא מצטרפות לבטל האיסור משום דסבירא לן כרבנן דמין במינו בטיל דאליבא דר' יהודה דסבירא ליה מין במינו לא בטיל כיון שנתן טעם בחתיכות חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך שיהא ברוטב כל כך שיהיה בו שיעור לבטל חתיכת האיסור ולבטל חתיכה שקבלה טעם ממנו ואם לא היה בו כשיעור הזה אלא שיעור לבטל חתיכת האיסור לבדו אסור הכל ולית הלכתא כותיה.
<h2>דף ק:</h2>
ונוהג בטהורה גיד הנשה ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד חל על איסור טמאה דקדים כדאמרינן שהעובר הבשר נברא תחלה ואחר כן נבראין הגידין ור' יהודה סבירא ליה דאתי איסור גיד וחייל על איסור טומאה הואיל וכל כך חמור שאיסורו נוהג בבני נח ולהכי מייתי ר' יהודה ראייה מבני נח ורבנן משיבין גיד הנשה נמי אין איסורו נוהג בבני נח שלא נאסר אלא על סיני אלא שנכתב שם להודיע לנו טעמו מפני מה נאסר להיות לנו לזכר שלא עזב השם חסדו מעם אבותינו ועמנו ונתן ליעקב אבינו כח לעמוד בפני מלאך.
<h2>דף קא:</h2>
אבר מן החי נוהג וכו' דסביר' ליה לר' דאתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טומאה הואיל וחמיר כל כך איסורא שנוהג בבני נח כדאמרי' בגיד הנשה (דף ק') דנוהג בטמאה מהאי טעמ'. [ק"ב ע"ב] זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. ואי אכיל בבת אחת שניהם לא לקי אלא מלקות אחד דהא מחד קרא נפקי.
<h2>דף קג:</h2>
כל הבשר אסור לבשל בחלב וכו' אע"ג דכתיב גדי ה"ה לחיה ועוף ומפלג פליגי בה לקמן (דף קי"ג) איכא מאן דאמר דאוריתא ואיכא מאן דאמר דרבנן. חוץ מבשר דגים וחגבים דלא איקרי כלל בשר ואפילו מדרבנן לא גזרו ביה לפי שאינו דומה כלל לבשר ולא אתו לאחלופי בשאר בשר. ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן דלמא אתי למכלינהו בהדי הדדי או דקא נגעי בהדדי ואע"ג דצונן בצונן הוא וכתיב לא תבשל דרך בישול אסרה תורה ואפילו אי תרי בשר בחלבא לא מיתסר בהנאה גם באכילה אפילו הכי לא מיקרו גזירה לגזירה דגם בהעלאה נמי איכא למיגזר שמא יעלה על השולחן באלפס ראשון רותח וכלי ראשון מבשל. חוץ מבשר דגים וחגבים. והא לא איצטריך ליה למיתני שהרי התיר גם האכילה עמו אלא איידי דתנא רישא חוץ תנא סיפא חוץ. והנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. דכל הנודר אין דעתו אלא אחר לשון שהוא קורא את שם הדבר כך ואשמועינן מתניתין דכל מין בשר אדם קורהו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
<h2>דף קד.</h2>
גמרא מדקתני הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים וכו' כר' עקיבא דאמ' כל מידי דממליך עליה שליחא. כל דבר שאינו נשמע מן הסתם לא בתוך הכלל ולא מוצא מן הכלל וצריך השליח לחזור ולפרש ולשאול רוצה אתה בזה מיניה הוא חשוב לענין נדרים מאותו המין כגון הכא שאמ' אדם לשלוחו קנה לנו בשר מן השוק אינו נשמע לו מן הסתם בשר עוף והוא נמלך מבעל הבית ושואל לו כלום אתה צויתני לכך ליקח בשר עוף שמע מינה מין בשר הוא שהרי אמר לו קנה לנו בשר ואם לא היה עוף מין בשר לא היה נמלך אם יקח ממנו דהא לאו בשר הוא. לא מצאתי אלא דלועין. ואינו לוקחן מיד כשמוצאן (אלמלא) [אלמא] לא קרו ליה אינשי ירק דהא סתם קאמ' ואי בכלל ירק הוי לא היה לו לימלך. אמ' לו כן הדבר ומינה אני רואה שהוא מין ירק שאם לא מצא אלא קטנית לא היה משיב ואומ' לא מצאתי אלא קטנית אלא לא מצאתי ירק ובדלועין הוא אומר לא מצאתי ירק אחר אלא דלועין ולמה הוא אומר כך אלא שיש לך ללמוד שהדלועין נקראין ירק ואין הקטנית בכלל ירק. ממקום אחר שמעינן דהלכת' כותיה שהרי מסכת נדרים היא בסדר נשים ומסכת חולין בסדר קדשים ולפי הסדר סדר נשים קודם לסדר קדשים נמצא שמחלוקת קודם הסתם וכל מקום שיש מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם ולפיכך הלכה כמשנתנו ואע"ג דלא קיימא לן דיש סדר למשנה בתרי מסכתא כלומר שנשנו בימי התנאין כמו שסדרן רבי' הקדוש מסכתא לפני מסכתא וכ"ש שאינו דבר פשוט שיש סדר למשנה בשני סדרין נמצא ששמא סדר קדשים קודם סדר נשים וסתם ואחר כך מחלוקת הוא וכל מקום שיש סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם. [אפ"ה הוה ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא] אבל בבשר (ו)דגים אסור לפי שהשליח נמלך עליה. והאי דקתני הכא מותר בבשר דגים שמשמע שאין השליח נמלך עליה אוקימנא בפ' הנודר מן הירק (דף נ"ד) אימתי אין השליח נמלך על הדגים בזמן [שמשלחו] הקיז דם או יש לו כאב בעיניו ולפי' לא נמלך השליח על הדגים מפני שהדגים קשים הן למי שהקיז דם או למי שיש לו כאב בעיניו בתחלת אוכלה [חידוש. בתחלת החלי דלא אכיל דגים [ד]קשים אצל תחלת אוכלא וכיון שכן ודאי כשנדר לא היתה דעתו] אבל אם לא היה לו חלי זה היה נמלך על הדגים ולפי' הנודר מן הבשר אסור בדגים במקום שהשליח נמלך עליו וקורין לדגים בשר שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. משה הספרדי ז"ל. [ביצה ו' ע"ב] ומצא בה ביצים גמורות. אפילו אין להן קליפה החיצונה מותרות לאכלן בחלב ודוקא שנעקרו מן האשכול אל הרחם. אבל מה שלא נעתק מן הרחם אלא עדיין תלוי באשכול אסור לאכלן בחלב מפני גידין שבהן.
<h2>דף קד:</h2>
העוף עולה עם הגבינה וכו' לא עולה ולא נאכל. כלומר לא עולה מאחר שאינו נאכל דגזרינן בבשר עוף נמי העלאה אטו אכילה לא מבעיא אי סבירא לן דבשר עוף עם חלב אסור מן התורה שיש לנו לגזור העלאה אטו אכילה בבשר עוף כדגזרינן בבשר בהמה אלא אפילו סבירא לן דבשר עוף בחלב מדרבנן אסור ולא מן התורה גזרינן ולא מיקרי גזירה לגזירה דכל העלאה ואכילה חדא מילתא היא שכיון שעולה ודאי נאכל ועוד שנוגע זה בזה ובולע וליכא אלא חדא גזירה דגזירת עוף אטו בהמה ובבהמה העלאה באלפס ראשון רותח ואכילה חדא מילתא היא. אמר ר' יוסי דבר זה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ובגמרא פריך ר' יוסי היינו ת"ק. ומתרץ הא קמ"ל מאן ת"ק ר' יוסי וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ובאי זה שולחן אמרו בשולחן שאוכלין עליו דאיידי דמ[מ]שמשי ביה ידי רבים אתי לאונוחי זה על גב זה.
נאכלן באפקרין. (ס"ד) אפקירון דרך הפקר שאין נזהר בהן וכדמפרש ואזיל. הוא תני ליה. כך קבלה מרבו. והוא אמר לה, והוא פירשה מסברא שלו דמאי אפיקורין בלא קינוח הפה שאם אכל [זה] ובקש לאכל זה שאינו צריך ליטול ידיו ולקנח פיו. אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן שלא יהא נדבק כלום מן הראשון בין החנכים. [אבל קנח פיו אע"פ שלא נטל ידיו]. אבל ביממא הא קא חזינא. ידיו ריקניות שאין דבוק בהן כלום. [ק"ה ע"א] אכל בשר תחלה אסור לאכול גבינה אחריו מפני בשר הנדבק בשנים גבינה תחלה מותר לאכול בשר. חלא בר חמרא. חומץ בן יין כלומר שאיני מחמיר במצוה זו כמו שהיה אבי עושה.
<h2>דף קה.</h2>
מים ראשונים מצוה דכתיב (ויקרא י"א) והתקדשתם (ברכות נ"ג) מים אחרונים חובה. מצוה איכא דכתיב והייתם קדושים אלו מים אחרונים וחובה נמי איכא מפני שיש בהן תועלת שלא יסתכן בעיניו משום דמנהג העולם לאכול מלח אחר סעודתן כדאמרינן בברכות (דף מ') אחר כל אכילתך אכול מלח ואי אתה ניזוק ובתוך המלח הנאכלת מעורב ביה קצת ממלח סדומית שמסמא את העינים ואם לא יטול ידיו באחרונה אם ישפשף בידיו פניו יסתכן. איכא ביניהו קנסא. כלומר עצים דקים או תבן וקש ולמאן דאמ' אלא בכלי אסור ליטול על גבי תבן וקש ולמאן דלא קפיד אלא שלא יפול בקרקע כיון דאיכא חציצה בנתים מותר.
<h2>דף קז:</h2>
צורר אדם בשר וגבינה וכו' ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה שאם היו נוגעין זה בזה נהי דקליפה לא בעי דהא צונן בצונן הוא הדחה מיהת בעי ושמא ישכח ולא ידיח. שני אכסניים וכו' ומפרש בגמרא בשני אכסניים שאין מכירין זה את זה. אבל מכירין זה את זה אסור דדלמא יהיב חד לחבריה.
נהי דקליפה לא בעי כדאמרי' (פסחים ע"ו) חם לתוך חם הדחה מי לא בעי אע"ג דצונן לתוך צונן הוא ושמא לא ידיחם ואין מבטלין איסור לכתחלה. [פסחים ל' ע"א] מפני הרגל עבירה. שמא יאכלנה עם בשר. אין שטין את התנור. שטין טחין דשמא יאכלנה בחלב. [שם ל"ו ע"א] כעין תורא. לחמים קטנים וארוכין משונים משאר ככרות של בעל הבית כעין תורא. כעין השור.
<h2>דף קח.</h2>
טפת חלב שנפלה על חתיכה אחת וכו' בתוך הקדרה על אחת מן החתיכות ולא הגיס את הקדרה ולא נחלק טעם הטיפה אלא על אותה חתיכה לבדה אם יש בנותן טעם באותה חתיכה כלומר אם יש בטפת החלב ליתן טעם באותה חתיכה אסורה אותה חתיכה לבדה אע"פ שהאחרות הן מותרות אין מבטלות אותה דכיון דלא ניער את הקדרה נחשבת אותה חתיכה כאילו היא בפני עצמה וכיון שמכירה זורקה לחוץ ושאר החתיכות והרוטב מותרין שהרי לא נפלה בהן ולא נערב [צ"ל נתערב] שום איסור שהרי לא ניער את הקדרה ואותה החתיכה היתה עומדת עליונה שבעליונות ולא היה רוטב שבקדרה מגיע אליה. ואם לאו שאין בה כח לתת טעם אפילו באותה חתיכה כלומר שיותר מששים ואחת היה בחתיכת הבשר משיש בטפת החלב אפילו אותה חתיכה מותרת. ניער את הקדרה. אבל אם הגיס את הקדרה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם הטפה ונתערבה הטפה ונחלק טעמה בכל הקדרה משערינן לטפת החלב אם יש בה שיעור כדי ליתן טעם בכל הקדרה וברוטב הרי כל הקדרה אסורה ואם לאו כלומר שאין לה שיעור ליתן טעם בכל הקדרה אפילו החתיכה עצמה שנפל בה טפת חלב עליה מותרת אע"ג שהיה שיעור בטפה לתת טעם באותה חתיכה אפילו הכי מותרת גם היא דהואיל וניער את הקדרה לא הספיקה החתיכה לקבל טעם והלך טעם הטפה בכל הקדרה.
<h2>דף קט.</h2>
הכחל קורעו ומוציא את חלבו. בין שהוא כחל של מניקה ובין שאינו של מניקה. ומפרש בגמרא סדר קריעתו בשתי וערב וטחו בכותל אם ירצה לאוכלו בקדרה אפילו בלא בשר אלא הוא לבדו דכיון שרוצה לבשלו בקדרה יפלוט החלב שבו ואחר כך יחזור הבשר ובולע אותו. ואם ירצה לאכלו בצלי בקריעה שתי וערב סגי אע"ג דלא טחו בכותל. וקמ"ל מתני' שאם לא קרעו כלל לא לצלי ולא לקדרה אינו עובר עליו ללקות על אכילתו ולא על בישולו דלאו חלב מיקרי דחלב שחוטה דרבנן היא. ומפרש בגמרא דלא דוקא אינו עובר עליו דה"ה דהוה ליה למיתני לא קרעו מותר לגמרי דאפילו איסורא דרבנן ליכא דהא אפילו נסחט ממנו ויצא לא אסרינן ליה אלא מדרבנן כל שכן השתא שמובלע הוא החלב ולא פירש אפילו איסורא דרבנן ליכא דהאי דאמור רבנן לכתחלה קורעו ומוציא את חלבו משום סרך בשר (בחבר) [בחלב] גמירה הוא דאמרינן אי נמי דלא יהי רגיל בחלב שחוטה הוא דאסרי רבנן. הלב קורעו ומוציא את דמו אפילו בלב עוף שאין בו דם אפילו כזית מצרכינן ליה לקורעו ולהוציא ממנו כל אותו הדם הכנוס בחדרי הלב משום דחצי שיעור אסור מן התורה. לא קרעו אינו עובר עליו בלאו וכרת דבלב עוף שאין בדמו כזית מיירי והכי מוקים לה בכריתות (דף כ"ב) אבל בלב בהמה כרת נמי מחייב אם לא קרעו לאחר בשולו ואכלו אבל אם קרעו לאחר בישולו מותר הלב לפי שהלב חלק הוא ואינו בולע והכי אמרינן בפסחים (דף ע"ד) שאני לב דשיע.
<h2>דף קט:</h2>
זה כנוס במיעיו. חלב הקיבה כנוס ושמור במעים. ומיירי בחלב שאינו קרוש עדיין דאכתי אוכל הוא אבל אם הוה קרוש פירשא בעלמא הוא כדקיימא לן לאחר חזרה (וכדמפרשיה) [כדפירשתי] בפי' המשנה. הא קמ"ל ר' אלעזר דלא בעי שתי [גר' במס' כריתות (דף כ"ב) תנן התם כלומר במסכת חולין לא שנו אלא לב עוף שאין בדמו כזית. אבל בלב בהמה שיש בדמו כזית אם אכלו בדמו חייב כרת. מיתיבי... משיבין התלמידים על זה מן הבריתא שאומרת דם הלב הרי זה בלא תעשה ואיך אמרת למעלה שהוא בכרת. ומתרץ ההוא דאתי ליה מעלמ'. כלומר [זה] שאמרתי שהוא בלא תעשה הוא באותו דם הבא אל הלב משאר איברים ומתכנס אליו. וכי קאמר מר שהוא ענוש כרת בדם הלב עצמו אמר. ואי דאתי ליה מעלמא כלומר וכיון שאתה אומר שמה שאמר שדם הלב בלא תעשה על דם הבא מן האיברים. היינו דם איברים ולמה אמ' בתוספתא דם הלב ודם האיברים הלא הכל אחד הוא. ומשיב ולטעמיך כלומר ולטעם שלך. שאתה מקשה מפני מה שנה שני פעמים דם הלב. כמו כן אומ' לך מי לא קתני דם כליות ואחר כך דם איברים והכל אחד הוא. אלא תני והדר תני. כלומר מה אתה יכול לומר ששונה דם הכליות בפרט ואחר כך שונה אותן בכלל עם שאר איברים. הכא נמי תני והדר תני. כלומר בכאן לענין דם הלב שונה אותו בפרט ואחר כך שונה אותו בכלל. דם דגים שכנסו בכלי אסור משום גזירת רואים שיאמרו שהוא דם בהמה. מיתיבי. משיבין התלמידים לרב מן הבריתא שאומר דם דגים דם חגבים מותר וקשה לרב שאמר אסור. ומתרץ בשלא כנסו כי הא שאמר רב לרב שימי אבלע לי ואנא אכול. ר"ל ערב אותו עם בשר הדג כדי שלא יהיה כנוס ואכלנו. דכוותיה דם מהלכי שתים אסור ר"ל דם האדם בשלא כנסו אמאי אסור כלומר כיון שבאותה בריתא של רב דתני דם חגבים מותר אומ' דם מהלכי שתים אסור צריך שיהיה הכל בענין אחד כדי שלא תדבר הבריתא בשני פנים ואם דם דגים בשלא כנסו מותר דם מהלכי שתים בשלא פירש מבשרו אמאי אסור והתניא דם שעל הככר ר"ל דם שעל הפת שנשך בו האדם ויצא דם מן השנים אסור מפני שפירש והרי הוא כאילו כנסו. ושל בין השנים שלא פירש עדיין מוצצו ובלעו ואינו חושש. אלא על כרחך מה שאמ' דם מהלכי שתים אסור ר"ל בשכנסו. וכן דם דגים ודם חגבים מותר כשכנסו. וקשיא לרב כבראשונה שאמ' דם דגים שכנסו אסור. ומתרץ הא דאית ביה קשקשים הא דלית ביה קשקשים. דאית ביה קשקשים מותר אע"פ שכנסו שהרי נראה לכל שהוא דם דגים. ומה שאומר רב שהוא אסור בשאין בכלי שכנסו קשקשים שמא יחשדו אותו שאוכל דם בהמה. וי"מ הא דאית ביה קשקשים שאמ' הבריתא דם דגים מותר כשיש בדגים קשקשים שהרי הדגים טהורים ודמן מותר. ומה שאמ' שהוא אסור בשאין בדגים קשקשים שהן טמאין ודמן אסור כבשרן. וזה הפירוש נראה לי מדברי רבינו משה הספרדי ז"ל] וערב כלומר לצלי אלא בשתי או בערב לחודיה סגי. אי נמי יש לומ' דלצלי נמי בעינן שתי וערב אבל לא בעינן טחו בכותל לפי שהאור שואב כל לחלוחית שבו. אלא לקדרה כלומר לבשלו בקדרה הוא דבעינן הכל לפי (מה) שבולע מה שפולט ונמצא שאוכל בשר בחלב והלכתא היכא דקרעיה שתי וערב וטחו בכותל שרי לבשולי בפני עצמו בקדרה לא עם שאר בשר.
<h2>דף קי:</h2>
כבדא מה אתון ביה. מה אתם נוהגין בו אם מותר לבשלו בקדרה כיון דכלי דם הוא ושרא לן יתיה רחמנא מה לי בצלי מה לי בקדרה או דלמא אסור מפני שפולט דם וחוזר ובולעו וכיון דפריש אסור. [ואפילו קפיה לבר. כלומר אם בשל קנה עם המחובר לו הריאה והלב... והוציא לפי הקנה חוץ לחדרה שרי מפני שסמפונות הכבד שופכין דרך קנה [הלב] לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא הדם דרך חללו חוץ לקדרה. חידוש] שלקו ליה ואכיל. ש"מ שמותר הוא. למיסר נפשה וכו' אם יתבשל בקדרה לבדו שאינו חוזר ובולע לעולם כי כל הימים שנשאר בו טריד לפלוט ולא בלע. כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה אם יתבשל בשר אחר עם הכבד אם יאסר אם נקרא מה שפולט דם או לא דכשמנינות חשיב.
<h2>דף קיא.</h2>
עילוי בשרא. דרכם היה לצלות בתנור כל צלי שלהן וחודו של שפוד תלוי למטה וכשהכבד נתון תחלה ואחר כך הבשר נמצא הכבד עליון כשתולין אותו ויורד דם הכבד על הבשר. דאיעבד שרי. דלאו דם גמור ועוד דדמא משרג שריג כלומר הדם על ידי צלי אינו נוח לבלוע אלא מחליק ונופל כדאמרי' (פסחים ע"ז) גבי מוליאתא דכבולעו כך פולטו. [ע"ב] ואי איכא בי דוגי. כלי שנותנין תחת הצלי לקבל שומן היוצא מן הכלי כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי והיא כמו ספינה. דמא דבשרא שכין כלומר שוקע והשומן עולה למעלה ויכול לקלוט השומן שלא יתערב בו דם אבל דם הכבד קאפי הוא צף כמו השומן ומתערבין יחד ואי אפשר לקלוט השומן בלא קצת מן הדם.
<h2>דף קיא:</h2>
סכין ששחט בה. איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם. אי נמי אפילו למאן דסבירא ליה דבית השחיטה צונן מודה דאגב דוחקא דסכינא בלע וכשיחתוך ממנו רותח יפלוט מה שבלע. צונן. ואם חתך בה צונן בעי הדחה ההוא צונן. ויש מפרשים בעי הדחה הסכין דלא סגי בשפשוף בליתא דפרסא. ואיכא מאן דאמר לא בעי הדחה וסגי ליה בשפשוף השק. קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה דבר רותח לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם והוי איסור גמור. מליח הרי הוא כרותח. איסור הנמלח עם היתר דינם כדין איסור רותח שנפל על ההיתר. כרותח דצלי דסגי בקליפת מקום שנגע בו האיסור אבל אם נכבש בחומץ אסור עם היתר הרי הוא כמבושל בקדרה וכלו אסור. בההיא פינכא. קערה של חרס ותברה שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם שנאמר (ויקרא ו') וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר וגו'. [צנון] שחתכו הסכין [צ"ל בסכין] שחותכין בה כל השנה בשר רותח. האי אפשר לטעמיה. דהא התירא הוא. והאי קערה אי אפשר למטעמיה דהא דם בלעא ומיירי דליכא קפילא ארמאה דאי איכא סמכינן עליה. דגים שעלו בקערה של בשר. דגים רותחין ששמו אותם במרק רותח שהוא בקערה שכל השנה אוכלין בה בשר אבל עכשיו לא היה בקדרה בשר אסור לאכול אותם דגים עם כותח מפני החלב שבו ובדגים יש בהם טעם בשר. רב אמ' אסור דסבי' ליה דכשם שהיה בקערה טעם בשר כמו כן יש בדגים. ושמואל שרי. דסבר נותן טעם בר נותן טעם הוא דטעמו ולא ממשו אינו אסור אלא מדרבנן וכי גזור רבנן בנותן טעם לחודיה אבל בבר נותן טעם שהוא שני לא החמירו לחשבו אסור ואע"פ שיש בו טעם איסור דלא דמי לקדירה של גוים בת יומא דבההיא ליכא אלא חדא נותן טעם לחודיה. [דף קי"ב] ודוקא צנון. דאגב חורפיה בלע השמנינות שעל הסכין ונמתק טעמו מאד והוא נבלע בו הרבה בכל הצנון ולא סגי בפסיקת מקום חתך. אבל קישות ואבטיח שאין להם חורפא סגי בנטילת מקום החתך ולא דמי זה לדגים שעלו בקערה של בשר דהתם לא הוה שום שמנינות על פני הקערה אלא שפולטת מה שנבלע בדפניה אבל צנון שחתכו בסכין מיירי בסכין שלא הדיחו משמנינות הדבוק בו וגוף השמנינות נבלע בצנון.
<h2>דף קיב.</h2>
ה"מ דאין נאכל מחמת מלחו. כלומר שכל כך היה נמלח שאין אדם יכול לאכלו אלא אם כן הודח היטב מן המלח שמובלע בו אבל האי בר יונה אין דרך בני אדם שימלחו אותו כל כך כמו שמולחין בשר הכבש ובשר השור לפי שהוא רך לפי' אין צריך אפילו קליפה כדין שראוי לעשות ברותח דצלי. וה"מ כשנפל שם שלא נצלה עדיין שבשרו ועורו קשה לבלוע אבל צלי כבר נתרכך ובולע ובעי קליפה. ואי אית ביה פילחי. נקוב במקומות הרבה והוא צלי לא סגי קליפה וכלו אסור. ואי מתבל בתבלי. התבלין מרככין אותו הרבה אפילו לית ליה פילחי כיון שהוא צלי כוליה אסור. [פסחים ע"ה ע"ב] חם לתוך חם דברי הכל אסור. כלומר אם נפל טפת חלב על בשר צלי שהוא חם דברי הכל אסור וליטול את מקומו בעי. וצונן לתוך צונן מותר בהדחה סגי, עילאה גבר. וחם לתוך צונן יטול את מקומו, וצונן לתוך חם בהדחה סגי. ולקמן פריך אמאי סגי בהדחה לבדה בצונן לתוך חם דהא אדמיקר ליה בלע כלומר קודם שיצטנן לגמרי בלע קצת וצריך קליפה ומתרץ אין הכי נמי דלא פליג רב עם שמואל אלא בחם לתוך צונן דאליבא דרב צריך שיטול את מקומו ואליבא דשמואל סגי בקליפתיה אבל קליפה צריך דאע"ג דסבר שמואל תתאה גבר אפילו הכי בעי קליפה דאדמיקר ליה בלע. חמר בשר. שומן בשר הנוטה למראה אדמימות כמראה יין. אין מניחין כלי תחת הבשר וכו' וזה הוא בי דוגי שהזכרנו למעלה עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו כלומר שיהא כל דמו נפלט ממנו. תרי גללי מלחא. בין על הבשר בין בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח לשוליים. ושפי ליה. קולייר בלע' כלומר יערה השומן העליון בנחת מכלי אל כלי כדי שלא יתערב הדם בו. ובה"ג כתוב דדוקא נקט תרי גללי כלומר מעט אבל הרבה מלח פוסק כח הדם ועושהו כמים והוא נעכר ומתערב עם השומן.
<h2>דף קיב:</h2>
דגים רפי קרמיהו. כלומר רך הקרום שלהם ויוצא הדם מהם מהרה והדר ניחי. אבל עופות העור שלהם יותר קשה ואינו נגמרת פליטתן כל כך במהרה ובלעי דגים דם איברי העוף אחר שפירש ואסור הכל והדגים לא הוצרכנו למליחתן דהא דמן מותר אלא כל זמן שהן טרידין לפלוט דבר מותר או אסור אינן בולעין אבל בשר ובשר דמה שזה שוהא לפלוט (ו)זה שוהא לפלוט ושניהם פולטין יחד וכל זמן שהתחתון טרוד בפליטה אינו בולע דם. בהדי בשר נבלה מלוחה. הטמאים (ויקרא י"א) לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן וכיון דשמנינות היוצא ממנו אסור אע"ג דטרוד התחתון לפלוט דמו אפילו הכי בלע שמנינות איסורא היוצא מבשר הנבלה אע"ג דלא בלע דם כל זמן שטרוד לפלוט. [קי"ג ע"א] דג טהור שמלחו כלומר שנמלח והנה אחר שנמלח הניחוהו על דג טמא תפל שאינו נמלח לפי שהדג טהור אע"ג שאינו טרוד הרבה לפלוט לא בלע מן הדג טמא כיון שהדג טמא היה תפל שאינו נמלח כל צרכו אלא אותו מעט ציר היוצא מן הטהור ואין כח בטמא שיפלוט צירו גם הוא מחמת מליחה מעוטה כזו אבל אם היו שניהם מלוחין כיון שהוא מלוח כל צרכו הוא פולט שמנינות איסור שלו והדג הטהור אף על פי שגם הוא טרוד לפלוט שמנינות אפילו הכי חיישינן שמא יבלע שמנינות דאיסורא וכ"ש טמא מליח והטהור תפל שאסור שהטהור בולע כל ציר המליח היוצא מן הטמא המליח.
<h2>דף קיג.</h2>
מדיח ומולח. שאם לא הדיחו תחלה לא ידבק בו המלח ולא תהיה נמוח המלח אבל כיון שהודח הולך ונימוח ונכנס כחו בבשר ומפליט כל דם הנבלע בו ומדיח אחר כן להסיר המלח שנשאר על גבי הבשר שדבוק בו הדם. מילחא גללניתא. מלח גסה שליימא בלעז. ומנפיץ ליה למלח לאחר זמן מפני שהדם נבלע בו. אבל מלח דקה אין צריך לנפץ שהיא ניתכת מעצמה. אין מחזיקין דם. אינו בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו. הדרא דכנתא. דקין שסביב הכנתא אינטריל בלע' ומעיא קיבה וכרס ושאר דקין וכרכשא טבחיא אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופה יש בה דם וצריך למלוח. אלא לא שנא ומותר. וטעמו כדפרישית כל זמן שטרודין לפלוט אינן בולעין וכשנח זה כבר נח זה. אבל אם נמלחה החתיכה האחת ראשונה שעה חצי שיעור מליחה או שלישיתו אסור למלוח האחרת בצידה לפי שכשתנוח הראשונה תבלע מדם השנית. הרי [זה] מכביד את הבשר. לפי שבשעת שחיטה היא טרודה להוציא דם וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באבריה ומכביד את הבשר. נמצא גוזל את הבריות. כשהוא מוכרה במשקל ושוקל הדם במקום בשר. מי שרי למיכל מיניה באומצא בלא מלח דלא דמי לדם האיברים דהיכא דלא פריש שרי ובאומצא בלא מלח יכול לאכול שאר בשר חי דהתם לא זז דם הנבלע ממקומו אבל הכא זז ממקומו ונעקר.
המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו עובר בלא תעשה שבשר עוף אינו מן התורה אלא מדברי סופרים אבל בהעלאת בשר בהמה אפשר לו לבא לידי לא תעשה אם יאכלנו באלפס ראשון רותח. בשר בהמה טהורה וחלב [צ"ל בחלב] בהמה טהורה וכו' ואסור בהנאה דדרשינן תלתא לא תבשל גדי דכתיב בתורה חד לאיסור בישול וחד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה אבל בשר כשהוא מבהמה טמאה או החלב מותר לבשל ומותר בהנאה דכתיב בחלב אמו דומיא דגדי בחלב אמו דכשרין בעינן וליכא. ר' עקיבא אומר וכו' ובגמרא פריך מאי איכא בין ר' יוסי הגלילי דנפקא ליה מבחלב אמו פרט לעוף ובין ר' עקיבא דנפקא ליה מגדי ומתריץ חיה איכא ביניהו דלר' עקיבא חיה אינה אסורה מן התורה אלא מדרבנן דסבירא ליה גדי דוקא ולא חיה ולא לקי עליה. ולר' יוסי הגלילי דנפקא ליה מלא תאכלו כל נבלה חיה מן התורה ולקי עליה אי נמי איכא ביניהו דלר' עקיבא אע"ג דאינו אסור מן התורה אסור הוא מדרבנן דדייקינן לשונו שאמר חיה ועוף אינו מן התורה משמע הא מדרבנן אסור ולר' יוסי הגלילי אפילו איסורא מדרבנן ליכא כיון דלא אמר בפירוש חיה הוא מן התורה ועוף אינו מן התורה ותניא נמי בבריתא במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב ולית הלכתא כותיה.
<h2>דף קטז.</h2>
קיבת הנכרי [ו]של נבלה וכו' קיבה זו היא חלב קרוש בתוך הקיבה ושל נבלה בגמרא פריך אטו דנכרי לאו נבלה היא דהא אפילו אחרים עומדין על גביו אין מועילין בו כלום ומתרץ חדא קתני קיבה של שחיטת נכרי כנבלה היא ואסורה דאמרינן היא וקבתה נתנבלה ולא אמרינן פירשא בעלמא היא אלא כדין חלב של טרפה חשבינן לה ואסורה. המעמיד בעור קיבת כשרה וכו' המעמיד חלב בעור קיבת כשרה דהוא בשר אם יש בה כדי ליתן טעם בחלב הרי זו אסורה. וחלב הנמצא בעור הקיבה קרוש שמולחין אותו בעורה בין שנותנין עמו חלב אחר בין שמולחין אותו עמה אסור איסור גמור כבשר בחלב ממש לאסור הגבינה איסור גמור ואין בידי כח להתיר. לשון הרב רבי שלמה הצרפתי ז"ל.
<h2>דף קטז:</h2>
כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה דכטעון במעיה דמי. וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת כיון דחלב כשר הוה לא יטרף בהכנסת גוף הבהמה טרפה אפילו אם נטרפה אחר מכאן וכל שכן אם היתה טרפה מעיקרא קודם שינקה מפני שאנו חושבין אותו חלב כאילו הוא שמור בכלי. ובגמרא מקשינן סיפא זו דמכשיר חלב הכשרה הנכנס בקיבת הטרפה וברישא קתני קיבת נבלה אסורה דאמרינן היא וקיבתה נתנבלה ומתרץ דרישא נשנית קודם חזרה שחזר ר' יהושע במס' ע"ז בפ' אין מעמידין (דף כ"ט) שהיה סבור דגבינה של גוים משום הכי אסורה מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה כלומר בחלב הקרוש בה אע"פ שינקה מן הכשרה דאמרינן היא וחלבה וקיבתה נטרפה ונתנבלה והקשה לו ר' ישמעאל והלא עולה שהיא חמורה שאסורה בהנאה ואפילו הכי שנינו קיבת עולה כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה. דעתו יפה שאינו איסתניס. שורפה חיה. גומעה. ש"מ דפירשא היא חשובה ולא חל עליה שום איסור כל שכן באיסור לאו דנבלה וטרפה דלא חל עליה דלאו אוכלה הוא כלל וחזר בו ר' יהושע ולכך רישא של משנה זו נשנית קודם חזרה ולכך אוסר קיבת נבלה אבל סיפא זו ששונה שטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת לאחר חזרה נשנית דפרשא בעלמא הוא ולא חל עליה שום טרפות ואם תאמר כיון דלאחר חזרה נשנית אמאי תאני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה דהא כיון שנבלע בגוף כמעוכל חשבינן ליה ומתרץ הרב רבינו יעקב ז"ל אע"ג שנשנה לאחר חזרה דין הוא שיהיה אסור דמיירי בחלב שאינו קרוש עדיין בתוך עור הקיבה וכיון דלא נקרש לא חשיב מעוכל.
והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה דבשר בחלב הוא וה"ה בעור קיבת שחוטה. מאי טעמה דחלב המכונס בעור הקיבה פירשא בעלמ' הוא וה"מ הוא שהוא נמצא קרוש שם שהוא נחשב כמעוכל אבל אם אינו קרוש חלב גמור הוא ואסור להעמיד בו כיון דחלב טרפה היה.
חומר בחלב מבדם ובדם מבחלב וכו' שהחלב מועלין בו אם קרבן הוא דהא קדשי ה' הוא ואינו לכהנים אבל בדם קדשים אין מועלין בו אם נהנה ממנו דכתי' (ויקרא י"ז) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכם שלכם הוא ושלשה קראי כתיבי בדם לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה וכתי' הוא כי הדם הוא בנפש יכפר הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אף לפני כפרה אין בו מעילה הך קרא ממעט אותו מנותר וחד מטומאה וחד ממעילה אבל מפגול לא צריך למעוטי שאם היה הזבח פגול ואכל מדמו פשיטא לן דאין בדם משום פגול דתנן כל שיש לו מתירין למזבח שאם לא נזרק דמה אין איבריה נקטרין כדכתיב (שם) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והדר והקטיר את החלב לריח ניחוח חייבין עליו משום פגול אם פיגל את המזבח באחת מעבודות הדם ואחר כך אכל מן הבשר שהיה בכלל התר הדם מן האמורין שאף הן בהיתר הדם חייב כרת. אבל כל דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר את עצמו כגון הדם והקומץ והקטרת ומנחת כהנים שכלה כליל אין חייבין עליה משום פגול משום דעקר פגול בשלמים כתי' ומיניהו ילפינן מה שלמים יש להן מתירין לאדם ולמזבח וחייבין עליהן משום פגול אף כל וגו'.
<h2>דף קיז:</h2>
העור והרוטב והקיפה והאלל וכו' העור של בהמה שחוטה אע"ג שאינו בר אכילה (הוא) אי איכא פחות מכביצה בשר ועור האדוק בה משלימה לכביצה מצטרף מפני שומר. ובגמרא (דף קי"ח) ילפי' דשומרין מצטרפין לטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין דכ' (ויקרא י"א) כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה כלומר שיש קליפה על החטה שהיא שומרת לאוכל והיא הקליפה הנושרת כשכותשין אותה במכתשת. וטעמ' שלא הוכשר הוא דלא מקבל טומאה הא אם הוכשר מקבל טומאה אע"פ שלא נגע לגוף האוכל שנעשה לו יד להביא את הטומאה וכי היכי שנעשה לו יד להביא את הטומאה הם הכי נמי מצטרף מריבויא דקראי דכתבי תלתא לכם לרבות את הידות חד בזרעים דכת' [ויקרא י"א] וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם וחד בתנור דכת' [שם] תנור וכירים יותץ טמאים הם וחד בנבלה דכת' [שם] וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה האי יד דנבלה אתי להוציא את הטומאה שאם נגע אדם טהור בזנבה או בקרניה מוציאה לו את הטומאה כאילו נגע בבשרה ויד של תנור אתי לרבוי להכניס את הטומאה לתנור אע"פ שלא נגע בתנור השרץ ובלבד שתהיה אותה היד יוצאה מתוך התנור דהא קיימ' לן דכלי חרס לא מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו ויד של זרעים נמי להכניס אם כן למאי איצטריך קרא דעל כל זרע זרוע שהוא שומר אי להכניס ק"ו מיד אתי מה יד שאינה מגינה מכנסת ומוציאה שומר שהוא מגין לא כ"ש אלא ודאי לרבות אתא שמצטרף לכביצה אוכלין לטמויי אחרים דאע"ג דדבר שהוא יד לבדו כגון קנה השבולת וקרני פרה אינו מצטרף אע"פ שמביא את הטומאה ומוציא את הטומאה אבל דבר שהוא שומר כגון העור בבשר או קליפת החטה והשעורה יש לו מעלה יתירה שמצטרף גם הוא לבשר לטמא טומאת אוכלין דהיינו כביצה. והרוטב מפרש בגמרא (חלה) [חלב] דקריש מרק שבקדרה הנקרש על גבי הבשר והיא לחה היוצאה מן הבשר שאע"פ שאינו אוכל לקבל טומאה מפני עצמה אפילו הכי מצטרף להשלים לכביצה כיון שנקרש עליה לפי שדרך לאכלה כשהיא קרושה על הבשר. והקיפה תבלין שבקדרה ואע"פ שהן עצמן לאו אוכלא חשיבי אבל איצטרופי מצטרפי. והאלל מפ' בגמרא בשר שפלטתו הסכין כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט את הבשר אצל העור ולא חשיב שהרי הוא ביטלו בידים מתורת אוכל ואפילו הכי מצטרף לכביצה אוכלין ואע"ג דתנא שהעור מצטרף איצטריך למיתני בשר שפלטתו סכין אצל העור דאי תנא עור התם דין הוא שיצטרף דהא שומר הוא מה שאין כן בבשר ועוד שהוא ביטלו בידים. והעצמות. כגון שיש בהן מוח שהוא אוכל והעצם שומר לו לפי' מצטרף עמו. והקרנים. מפ' בגמרא כל שחותך ויוצא מהן דם וזהו אצל עקרן מלמטה שהם רכים ומיהו באפי נפשיהו לאו אוכלא הוא ואפילו הכי מצטרפי. והטלפים משום שהרי שומר הן מצטרפין לטומאה קלה אבל לא לטומאת נבלות. כלומר אם הם מנבילה כי היכי שהן בפני עצמן לא מטמו כלל דלא אוכלה הוא כמו כן נמי אין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבלה לטמא דהא כתיב [שם] בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית דאע"ג דשומר הוא בא הכתוב למעטו דאע"פ דשאר שומרין מצטרפין אבל זה אינו מצטרף וכן קיפה ורוטב דהא לאו מין נבלה נינהו. ואליל נמי לא חשיב (הוא) בשר אלא כעור הוא נחשב שהרי בטל הוא בעור וגם הוא בטלו בידים בשעת הפשט. כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי וכו' כלומר כיוצא בו יש שיעור שמטמא טומאת אוכלין להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים ואינו מטמא מאיליו טומאת נבלות לטמא אחרים כגון השוחט בהמה טמאה לנכרי דוקא ישראל ודוק' שוחט' ודוקא טמאה ודוקא לנכרי ישראל ששחט בהמה לנכרי ועודה מפרכסת אע"ג דאכתי לא חזיא לנגרי דבמיתה תליא מלתא לבני נח ולא שריא להו שחיטה עד שתמות אפילו הכי הואיל וישראל שחטה שחיטה מעליאתא ואשכחינן דישראל שריא שחיטה לגביה בטהורה הילכך משויא ליה מחשבתו אוכלה אע"ג דלא אשכחן שחיטה מועילה גבי נכרי. ואי הוה נמי ישראל ובנחירה לא משוי ליה אוכלה דלא אשכחן נחירה גביה. והכי תנא בגמ' (דף קכ"א) נחרה אין בה טומאה של כלום כיון שהיא מפרכסת עד שתמות לגמרי. ואי הוה שוחט ישראל בהמה טמאה לצורך ישראל אחר לא הוה מטמאה טומאת אוכלין דהא בטליה מחשבתו. ואי הוה ישראל שוחט בהמה טהורה לישראל פשיט' דמטמאה טומאת אוכלין אם תגע בה נבלה או שרץ ואם לא יגע בה שרץ למה תטמא טומאת אוכלין. אבל לא טומאת נבלה דהיינו בכזית עד שתמות דהא כתי' (ויקרא י"א) וכי ימות מן הבהמה. או עד שיתיז את ראשה דהוה ליה עשאה גסתרא וכנבלה היא חשובה ואפילו היא מפרכסת הרי רבה הכתוב לטמאה טומאת אוכלין ממה שריבה וכו' דהא איתי' כל הני דלגבי אוכלין אוכלא נינהו ונבילה לא מיקרו אע"ג שהן ראויין להקרא נבלה ולאחר שעה יהיו נבלה גמורה. ר' יהודה אומר האליל המכונס וכו' מפ' בגמרא שכנסו אחר ההפשט ולקטו מכאן ומכאן עד שיהיה בו כזית גלי דעתיה שלא ביטלו אגב העור וחשיב כבשר נבלה וחייב עליה אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל בשר קדש אם עשה במזיד ענוש כרת ושוגג חייב חטאת.
<h2>דף קכב.</h2>
ואלו שעורותיהן כבשרן וכו' דאע"ג דקיימ' לן דעור של נבלה ובהמה טמאה לא מטמא דהא לאו אוכל הוא כלל. ה"מ בעור דאשון אבל בקצת העורות שהן נאכלין מפני שהן רכין מטמאין הן כבשרן. עור האדם מפ' בגמרא משום גזרה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין. ועור חזיר של יישוב מפני שהוא רך ואוכלין אותו אבל של חזיר המדבר אינו מטמא הואיל דאינו כל כך רך. ור' יוסי סבי' ליה דרכיך הוא אע"ג שאינו רך כשל יישוב כיון שיש בני אדם שאוכלין אותו בעורו שחולטין אותו ברותחין ונושר השער ונאכל הוא עם הבשר מה שאין דרך בשאר בהמות טמאות וטהורות לשום בני אדם בעולם. ועור חטוטרת של גמל הרכה. חטוטרת. חלדרונא בלע' שיש לו לגמל ובעוד שהיא רכה מפ' בגמרא שלא טיענה שלא נשאה משוי עדיין נמצא שלא נתקשתה שאם טיענה נתקשה העור ולאו בר אכילה הוא. ועור הראש של העגל הרך מפ' בגמרא עד בן שנתו וכ"ש של גדי ואע"פ שסופן להתקשות בתר השתא אזלינן. ועור בית הפרסות. (בעין) [כעין] שחותכין הרגלים עד הארכובה הנמכרת עם הראש כל אותו עור הוא רך. בית הבשת. בית הרחם של בהמה נקבה. ועור שתחת האליה. עור הזנב מתחת אותו מקום שאין בו שער מפני שהוא רך. עור האנקה והכח והלטאה והחומט. דעור ארבעה מאלה שמנה שרצים הוא רך כל כך שכשאדם מגשש בידיו בהם אינו נפרד מן הבשר [ש]כל כך הוא דק אבל שלשה דכתי' בקרא קמא דהינו חולד ועכבר וצב ותנשמת דכת' בפסוק שני אינו (רק) [דק] כל כך ויש לו ממשות כעור של החתול ולפי' אינו מטמא כבשר. ור' יהודה סביר' ליה שגם הלטאה עורה אינו רך כל כך ואינה חשוב כבשר ולא מטמא. האנקה בלע' איריצון. הלטאה לנגרשילא בלעז. חומט. לימץ שתחלתו בכעדשה בתוך תיק שלה והתיק הולך וגדל עמה. והכח. לזיירטא בלעז. וכולן שעבדן. כל אלו שאמרו שהן כבשרן אם עבדן נעשו עור ובטלו מתורת בשר וטהורין. או שהלך בהן כדי עבודה ששטחן לדרוך עליהן את הרגלים נחשבו כעור ונתבטלו מתורת בשר ואין מטמאין כבשרן. חוץ מעור האדם דלא מהניא ליה לבטלו מתורתו הראשון דכי היכי דמקודם עבודו היה מטמא הם הכי נמי לאחר עיבוד מטמא מדרבנן משום גזירה כדפרישית. ר' יוחנן בן נורי פליג ואמר דשמנה שרצים כולן לא מטמאין כבשר והחובל בהן בשבת חייב דהא הוי חבורה שאינה חוזרת.
<h2>דף קכג.</h2>
המפשיט בבהמה ובחיה וכו' בטהורה שחוטה והוא טמא או בטמאה נבלה והוא טהור אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח למטה ושלחן כלומר שמפשיטו פשוט כדרך רוב העולם אם לא הפשיט אלא כדי אחיזה לבדה הוי חיבור והוא יד להוציא טומאה מן הנבלה ולהכניס טומאה לבשר אם היא טהורה. אבל טפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה. ובגמרא מפרש כמה בית אחיזה טפח כפול שזה צריך להחזיק בעור כשרוצה להפשיט אבל יותר מזה לחתיכה קאי כלומר אינו מועיל כלל להפשיט כיון שכל כך הוא ארוך ולפי' אם יגע שרץ בראש העור המופשט אינו מביא את הטומאה אבל אם יגע סמוך לבשר בתוך שיעור בית אחיזה הבשר טמא אע"פ שהוא מופשט רובו. ולחמת אם מפשיטו כפול לצורך חמת כעין אותו שעושין לצורך דבש ושמן ויין הנקראין נודות יין ודרך המפשיט לצורך זה שמתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה עד שיפשיט החזה הוי חיבור והנוגע בעור כנוגע בבשר בין לטמא בין ליטמא לפי שהחזה קשה ליפשט מכל האיברים. המרגיל וכו' שהתחיל להפכו מרגליה כלפי ראשה ומפשיטו כפול לחמת כולו חבור מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא לפי' כולו חבור והנוגע בעור המופשט כנוגע בבשר והאי כלו חבור לאו דוקא אלא עד החזה. עור שעל הצואר וכו' אינו חבור אפילו לנוגע בעור מאחוריו כנגד הבשר דכיון דנפשט החזה תו לא הוה עור הצואר שומר לפי שמעצמו נפשט לפי' אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה. דהאי כולו חבור דקתני לאו דוקא כלו אלא עד החזה ור' יוחנן בן נורי סבר דדוקא הוא.
<h2>דף קכד.</h2>
עור שיש עליו כזית בשר וכו' הנוגע בציב היוצא ממנו הינו בשר או בשער שכנגד אותו בשר טמא דשער הוי שומר כדאמרי' (דף קי"ט) חלחולי מחלחלא. ציב רצועה היוצאת מאותו בשר והוא תלוי ואין בו כזית ומעורה הוא לכזית מטמא. היו עליו שני חצאי זתים מטמא במשא וכו' שהרי נשא כזית נבלה. אבל לא במגע דאי אפשר ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפות. ור' עקיבא סביר ליה שהעור מבטלן ולפי' לא מטמאו במגע ולא במשא. ומודה ר' עקיבא וכו' דאע"ג דלא הוי כזית מעורה יחד כזית אחד במקום אחד אלא דהוי שני חצאי זתים ביחד טמא שהרי לא נתבטלו כמו שנתבטלו בעור.
<h2>דף קכה.</h2>
קולית המת וכו' כלומר שאין עליו כזית בשר וליכא נמי כזית מוח בפנים שאם היה בו אחד מהם אפילו באהל מטמא אלא ודאי ליכא לא זה ולא זה ולפי' לא מטמא אלא במגע ובמשא. ואם תאמר פשיט' עד השתא לא אשמעינן דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. אלא הא קמ"ל דמוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ כלומר היכא שניטל הבשר לגמרי מעל העצם לא יועיל מוח שיהיה בפנים להעלות ארוכה לעצם ולרבות עליו בשר אלא כל יום ויום הולך ויבש עד שיפול שאם היה סביר' לן שמעלה ארוכה אע"ג דלא הוי בתוכו מוח כזית הוה מטמא באהל דאבר מעלייא הוא שהרי סוף המוח לבא שהרי כמה פעמים שהמוח כלה וחוזר אחר כן ועל ידי המוח גדל הבשר מלמעלה אם כן בלא מוח ובלא בשר חשוב אבר ותנן (אהלות פ"א) האברים אין להם שיעור והיה הדין נותן שיטמא באהל אלא סביר' לן דאין גדל הבשר מחמת המוח ולפי' אינו חשוב אבר כיון דליכא כזית בשר מלמעלה ולפי' לא מטמא באהל אלא במגע ובמשא. ואם היה כזית מוח מבפנים הוה מטמא נמי באהל דטומאה בוקעת ועולה כיון שאין טפח בקולית. וקולית המוקדשין מיירי שיש כזית מוח מבפנים וכי היכי דתנן (פסחים ק"כ) שהפיגול והנותר מטמאין את הידים דגזרו חכמינו בנותר משום עצלי כהונה כדי שלא יתרשלו באכילתו ובפגול משום חשדי כהונה שלא יפגלו הקרבנות משום שנאת ישראל המקריבין כדי שלא יעלו לרצון כמו כן נמי גזרו על העצמות ששמשו נותר וכיון שהיה בתוכם מוח כזית ולא שברו ולא אכלו מטמא העצם נמי מבחוץ אע"פ שהוא סתום הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. ומשמע נמי דגזרו בנותר על הסיט וכי היכי דקולית המת מטמא במגע ובמשא אע"ג דלא תנא אלא הנוגע בהם הכי נמי בקולית המוקדשין ששמשה נותר מטמא גם במשא דכיון דבא לכלל מגע מדרבנן הם הכי נמי בא לכלל משא מדרבנן. אבל קולית נבלה וקולית השרץ היכא שאין על הקולית של נבלה כזית בשר אע"ג שיש בתוכה כזית מוח ועל קולית השרץ (נמי) ליכא כעדשה מבשר השרץ אלא כעדשה של מוח מבפנים לא מטמו במגע אלא אם כן ניקבו דכתיב [ויקרא י"א] בנבלתה ולא בעצמות ולא בקרנים וכיון דלא מטמא במגע לא מטמו במשא אע"ג שמסיט אותו מוח כזית שיש בתוך קולית של נבלה משום דכתיב (ויקרא י"א) והנוגע והנושא.
<h2>דף קכו:</h2>
ביצת השרץ המרוקמת וכו' יש שרץ מטיל ביצים. הצב והלטאה והחומט. מרוקמת. שנוצר בה אפרוח ואפילו הכי טהורה לפי שאי אפשר ליגע בה. ניקבה כל שהוא טמאה ואע"פ שלא נגע אלא בקליפתה שהשומר מוציא לו טומאה (כיון) [אע"פ] שאי אפשר לו ליגע באפרוח. ושיעור נקיבתו במשהו שהרי אפשר ליגע בו בחוט השערה שלו כלומר של הנוגע אע"פ שאין יכול ליגע בו בבשרו דאע"ג דגבי זב לא חשיב נגיעה אלא בבשר כדאמר' (שבת פ"ד) מה פכים קטנים שטהורין בזב טמאין במת התם משום דכתיב (ויקרא ט"ז) והנוגע בבשר הזב. ודוקא מרוקמת שיש בה אפרוח שאם אין בה לא מטמא דמרבינן ליה לביצת השרץ וקולית השרץ שמטמאה מריבוי הטמאים יכול אפילו לא ריקמה ת"ל השרץ מה שרץ שריקם אף כל שריקם. ניקבה כחוט השערה. שער ראשו המחובר לו אם נגע בתוכו טמא ששער המחובר לו הרי הוא כבשר בין שער טהור הנוגע בטומאה בין שער טמא הנוגע בטהור והכי תניא בתורת כהנים ודוקא במגע אבל במשא לא שאין השרץ מטמא במשא. עכבר שחציו בשר וכו' יש מין עכבר שאינו פרה אלא מעצמו שנוצר מן האדמה כדרך שהאשפה משריצה תולעים ואם עדיין לא נגמר העכבר אלא צדו האחת הימני או השמאלי או העליון או התחתון הנוגע בבשר טמא באדמה שכנגדו טהור. ור' יהודה פליג ואמ' שאם נגע באדמה שכנגד הבשר טמא. ובגמרא מוקים ליה וכגון שהשריץ חציו על פני כולו כלומר כל ארכו של שרץ מראשו ועד רגליו שאם לא היה כן לא היה טמא אלא אם כן נוגע בבשר. ומרבינן ליה בגמרא מריבוי [ויקרא י"א] השרץ השורץ על הארץ אע"פ שלא השריץ כלו אלא חציו.
<h2>דף קכז.</h2>
האבר והבשר המדולדלין וכו' האבר כגון שנתלש ממנה אבר בשר גידין ועצמות או בשר לבדו ועדיין הן מעורין במקצת בענין שאין יכולות לחיות ממנה ולעלות ארוכה אלא שאינו מתיבש לגמרי מחמת שהוא מעורה קצת. מטמאין טומאת אוכלין במקומן אע"פ שהן מחוברין אם חשב עליהם להאכילם לנכרי הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים דטומאת עצמן לית בהן עד שיתלשו כולן לגמרי דכתיב (ויקרא י"א) וכי יפל מנבלתם עד שיפול אבל מקבלין טומאה (בין) [מן] השרץ ומטמאין אחרים וצריכין הכשר מים לאחר שנדלדלו ושוב מקבלין טומאה עולמית. [ע"ב] נשחטה הבהמה (כשר) נטהרו הבשר והאבר מלטמא עוד משום נבלה ואע"פ שאסורין באכילה כדמוכחי' מקרא דכתיב (שמות כ"ב) ובשר בשדה טרפה אבל מידי נבלה טיהרו דאין שחיטה עושה ניפול כלומר שאין אנו חושבין אותו אבר ובשר שהיו חלושין מאד מאד קודם שחיטה וכשניתוסף בהן חולשא אחרת ששחט בהן חצי הסימנין מיד נחשבין כאלו נפלו לגמרי ולא תהא שחיטה מטהרת אותן מידי טומאת נבלה קמ"ל מתני' שטהרו והוכשרו בדמיה לקבל טומאה בלא הכשר מים ואם יאכל אדם אותו אבר המדולדל בה לא לקי משום אבר מן החי דהא סביר' לן דאין שחיטה עושה ניפול אלא אסור הוא כדין טרפה ששחטה. מתה הבהמה שהיו בה האבר והבשר המדולדלין הבשר צריך הכשר מים לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל דטומאת נבלה אין בבשר המדולדל בה דסבי' לן דמיתה עושה ניפול (דף ע"ג) ואינו כנתנבל עמה במיתתה אלא כאילו פריש מחיים ובשר הפורש מן החי אין בו טומאה של כלום אבל לאבר המדולדל בה אין צריך הכשר שהרי סופו לטמא טומאה חמורה דהא מטמא אדם וכלים כדין אבר מן החי (והאבר מטמא משום אבר מן) דהא סבי' לן דמיתה עושה ניפול שנופל סמוך למיתתה ואינו נבלה הילכך אינו מטמא משום נבלה ואין הפרש בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה שהרי בשניהם לוקה וטומאתם נמי שוה אע"פ שאין עליהם כזית בשר אלא אפילו במשהו בשר גידין (ועצמון) [ועצמות] (דף ק"ב) אלא נפקא [מיניה] שאילו אתרו ביה לאוכל אבר מן החי משום ובשר בשדה טרפה (שמות כ"ב) לא לקי ואילו אתרו לאוכל נבלה משום אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט') לא לקי. אי נמי לבשר הפורש ממנו שבשר הפורש מן אבר מן החי לא מטמא ובשר הפורש (מאבן) [מאבר] מן המת מטמא אבל בין בשר מן החי לאבר מן החי איכא הפרש לענין טומאה דאבר מן החי מטמא ובשר מן החי לא מטמא כלל. והפרש יש בין בשר מן הנבלה לאבר מן הנבלה בין לענין טומאה בין לענין איסורא דבשר מן הנבלה לא מצטרפי בהדיה גידין ועצמות אבל לאבר מן הנבלה מצטרפי בהדי גידין ועצמות. ור' שמעון מטהר. פריך בגמרא אמאי מטהר ר' שמעון אי סביר' ליה דמיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי ובשר הפורש אחר כן מן האבר לא יטמא ואי סביר' ליה דאין מיתה עושה ניפול יטמא משום אבר מן הנבלה ובשר הפורש מן האבר יטמא כדין כזית מן הנבלה ומתרץ כשמטהר ר' שמעון לאו אאבר המדולדל בבהמה קאי דההוא ודאי מטמא משום אבר מן החי דמיתה עושה ניפול אבל בשר המדולדל בה דקאמר ר' מאיר שצריך הכשר ויקבל טומאה משרץ כדין כל האוכלים שבעולם בא ר' שמעון לחלוק ולומ' שאינו מקבל הכשר דלאו אוכל הוא כיון שאינו יכול להאכילו לגוים דכבשר מן החי נחשב דהא סבי' ליה דמיתה עושה ניפול ואסור הוא לבני נח דכתיב (ויקרא כ"א) מכל האוכל אשר יאכל או (לחם) [לכם] או לגוים קרוי אוכל אבל אוכל שאי אפשר להאכילו אפילו לגוים אינו קרוי אוכל.
<h2>דף קכט:</h2>
מת האדם הבשר טהור וכו' שהיו בו אבר ובשר מדולדלין הבשר טהור דהא סביר' לן דמיתה עושה ניפול נמצא דבשר מן החי הוא ובשר מן החי לא מטמא כלל והאבר מטמא משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טהור והאבר עצמו (לא) מטמא באהל ואינו מטמא משום אבר מן המת שיהיה בשר הפורש מן האבר טמא ויטמא נמי באהל. ור' שמעון מטהר פריך בגמרא אמאי מטהר הא אמרי' לעיל דסבי' ליה דמיתה עושה ניפול וליטמא משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו יהיה טהור ומתרץ אין הכי נמי אלא בעצם כשעורה הפורש מן החי פליגי דלת"ק אע"ג דסבי' ליה דבשר הפורש מן החי טהור אבל עצם כשעורה מן החי טמא כיון שאינו חוזר שם לעולם ור' שמעון מטהר בעצם מן החי כמו שמטהר בבשר מן החי.
<h2>דף קל.</h2>
הזרוע והלחיים והקיבה וכו' בארץ ובחוצה לארץ משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין נקיט לכולהו. בפני הבית. בעודו קיים. (ו)במוקדשין. שלמים ת"ל (ויקרא ז') ואתן אותם בחזה ובשוק כתי' אותם מיעוטא הוא חזה ושוק ולא דבר אחר דהינו זרוע ולחיים וקיבה אף על פי שנוהג בבהמת חולין. כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן וכו' וכיון שהיה להן מום קבוע הרי הם כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהן קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואם נפדו הרי הם כחולין גמורין ואם היתה נקבה שלא ביכרה וילדה זכר הרי הוא קדוש קדושת בכור. אבל כל זמן שלא נפדו אם ילדה ליכא עליה קדושת בכור. אע"ג שאין באמו קדושת הגוף אלא קדושת דמים כדאמרי' בבכורות בפ' שני (דף י"ד) קסבר האי תנא קדושת דמים מדחה מבכורה דאין קדושה חלה על קדושה. אבל (כשלידו) [כשילדו] לאחר הפדיון דאע"ג דאיעבר כשהן קדושין מחייב בבכורה דוולדות קדשים בהווייתן לאויר העולם הן קדושין ולא במעי אמן וחלה עליהן קדושת בכור בפטר רחם אבל לא קדושת אמן שהרי נפדו קודם (שלידו) [שילדו] וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונם. וולדן אפילו איעבר קודם פדיונם בעוד שהיו קדושין קדושת דמים ואיתיליד לאחר פדיונן אותו וולד ואותו חלב אמו מותר לאכלן לאחר פדיונן כדפרישית שהרי לא נתקדשו הוולד והחלב בעוד שהיו במעי הבהמה וכשילדו כבר נפדו מעיקרא ויוצאין לחולין האמהות על ידי פדיונן כחולין גמורין אפי' ליגזז וליעבד כיון שלא קדשו קדושת הגוף אלא קדושת דמים. והשוחטן בחוץ פטור מכרת שהרי לא היה מתקבל בפנים דהא בעל מום קבוע הוא ואין עושין תמורה אם אמרו בעלים זו תחת זו לא חל בשנית קדושה דלא אלים למתפס קדושתיה על דבר אחר כיון שאין בו אלא קדושת דמים ומפרש בבכורות (דף ט') טעמא דכתי' (ויקרא כ"ז) ולא ימיר אותו טוב ברע וגו' טוב מעקרו עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר הקדישן דכתי' [ויקרא כ"ז] והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אבל רע מעקרו אינו עושה תמורה. ואם מתו יפדו אע"פ שאינן ראויין אלא לכלבים וקימ' לן (תמורה ל"א) דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דכתי' (דברים י"ב) ואכלת ולא לכלבים ה"מ בקדשים שיש להן קדושת הגוף אבל הני דליכא בהו אלא קדושת דמים נפדים לכלבים ואם תאמר הא בעי העמדה והערכה קמ"ל משנה זו דקדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה. חוץ מן הבכור והמעשר שאע"פ שקדם מומן להקדישן חלה עליהו קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאין כשרים ליקרב דבכור בפטר רחם תלה רחמנא. לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדוש תם קרב חלבו ואמוריו וחייב זריקת דמים על גבי המזבח והבשר נאכל לכהן דכתי' (במדבר י"ח) ובשרם יהי' לך וגו' ומדכתי' ובשרם בלשון רבים דמשמע תרי לימד על בכור בעל מום נמי שמתנה לכהן ומעשר בהמה נמי כתי' ביה (ויקרא כ"ז) העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע דהינו בעל מום. אבל קדם הקדישן את מומן שחלה עליה קדושת הגוף גמורה שהרי הן ראויין ליקרב או מום עובר קדם להקדישן וכיון שהיה מום עובר כתם גמור נחשב וחל עליה קדושת הגוף הואיל וראוי לאחר שירפא מן המום ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה אע"פ שנפדו ויצא לחולין והותרו באכילה אפילו הכי פטורין מן הבכורה אם ילדו דכתי' (דברים י"ב) כצבי וכאיל [וצבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא בקר וצאן כתיב (שם ט"ו). ומן המתנות זרוע לחיים וקיבה דאין נוהגין בצבי ואיל] דכתיב (שם י"ח) אם שור אם שה. ואין יוצאין לחולין בפדיונם ליגזז וליעבד כדפרישית לעיל תזבח ואכלת אין בהן אלא היתר אכילה וזביחה בלבד (בכורות ט"ו) אבל גיזה ועבודה לא. וכן וולדן וחלבן אסור דאיעבר קודם פדיונם ואתיליד לאחר פדיונן בבכורות [י"ד ע"א] מוקים לה הכי בין רישא דקתני מותר ובין סיפא דתני אסור דאיעבר לפני [פדיונן ואתיליד] לאחר פדיונן ואי נולד לפני פדיונן מאי איריא הכי אפלו קודם מומן להקדשן נמי וולדן דלפני פדיונן אסור. והשוחטן בחוץ חייב (כדפרישית לעיל) בדוקין שבעין ואליבא דר' עקיבא דאמ' אם עלו לא ירדו הילכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבי' עליהם בחוץ. ועושין תמורה קודם פדיונן דכתי' [ויקרא כ"ז] טוב ברע או רע בטוב. ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד דאמרי' בבכורות [ט"ו ע"א] רק בכל אות נפשך וגו' בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם הכתו' מדבר מדאיצטריך למימר להו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו וכתי' תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים. מתו מעצמן יקברו אי משום דקימ' לן דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וכיון דמתו אי אפשר להעמדה אי משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
<h2>דף קל:</h2>
גמרא אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה וכו' הזורק מתנות כהונה קודם שניתנו לכהן לים או לאור. או שאכלן כלומר שאינן בעין פטור מלשלם כלומר אינו יכול לתבען בדין דכתי' (ויקרא י"ח) וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח בעודן קיימות חייב ליתן אינן קיימות אינו חייב בתשלומין. שאין לו תובעין. אין לו בעלים לתבעם ויכול לומר לו לכהן אחר אני נותנן ולא לך.
<h2>דף קלא.</h2>
דלא שקלינן מיניהו. כשהן שוחטין בהמותיהם דמן הדין היה ראוי לתת משום דכתי' [דברים י"ח] מאת העם והלוים בכלל עם הקהל הם. אלא מחטף נמי חטפי. שמחזיקין עצמן בכהנים משום דאשכחן (לעיל דף כ"ה) בכ"ד מקומות שהכהנים נקראו לויים. [ע"ב] והלכת' כותיה דרב. דמספקא ליה אי איקרו עם או לאו ולא שקלי' מיניהו דהמוציא מחברו עליו הראיה. ולא יהבינן להו משום האי טעמ' דלא אשכחן בשום מקום שהלויים נקראין כהנים אע"ג דאשכחן כהנים שנקראין לוים. והלכת' כותיה דרב חסדא דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. ומתניתין דאמ' לו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיה בהן מתנות לכהן דאמרי' דנותנן לכהן אע"פ שמכרן לא קשיא עליה דהתם אכתי בעין הם.
<h2>דף קלב.</h2>
אלמא קסבר כהן ואפילו כהנת מדלא כתי' משפט הכהנים בני אהרן דמשמע בנים ולא בנות כדאשכחן בטומאת מת (סוטה כ"ג) דכתי' (ויקרא כ"א) אמור אל הכהנים בני אהרן ודרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן ולא ילפי' כהנים דכתיבי הכא בסתם מכהנים דכתיבי התם בטומאת מת מפורש אלא כהנת נמי בכלל בת כהן ואפילו היא אשת ישראל דכיון דקדושה לית להו דהא אינן אסורות לזרים הרי היא מותרת בהן ולא דמו לתרומה שנאסרת בת כהן לאכלה כיון שנשאת לישראל דהתם כיון דתרומה אסורה לזרים כל זמן שזיקת בעלים עליה דקנין [צ"ל קנין] בעלים היא ואעפ"כ שם כהנת עליה שהרי שבה לתרומת אביה אם מת בלא זרע אבל אפשר שנאסר משום שמא תשקה לבעלה ולבנה ואיכא חיוב מיתה מה שאין כן במתנות כהונה שהרי מותרות הן לישראל [ו]אי משום דכתי' [דברים י"ח] ונתן לכהן היא סביר' לן דכהן ואפילו כהנת. והלכתא כרב אדא בר אהבה. דפטר נמי בנה של לויה מישראל מפדיון הבן כמו שפטור בנו של לוי מישראלית דהתם ודאי פטור דכתי' (שמות י"ג) פטר כל רחם בבני ישראל לי ולא בבני לוי דשמא תאמר בשלמא התם גבי בן לוי משום הכי פטור דאזלי' בתר משפחת אב (בכורות מ"ז) דמשפחת אב קרויה משפחה אלא הכא גבי לויה שילדה מישראל אמאי שבקי' משפחת אב דמחייבה בבכורה ומפטרי' ליה משום משפחת אם שאינה קרויה משפחה קמ"ל רב אדא בר אהבה דפטור משום דכתי' פטר כל רחם בפטר רחם תלא רחמנא והרי הרחם שיצא ממנו מינא דפטור הוא שהרי כהנת או לויה היא. רב כהנא אכיל בשביל אשתו שהיתה כהנת אע"פ שהיה הוא ישראל. ואותו רב כהנא דאמ' בקדושין (דף ח') שהיה נוטל פדיון הבן וכשנתנו לו סודר בפדיון הבן שלא היה שוה חמש סלעים אם היה נמכר בשוק ואמ' הוא לדידי שוה לי חמש סלעים יש לומר רב כהנא אחר הוה. כוי חייב בכולהו מתנות משום דברייה בפני עצמה היא ואיצטריך קרא לרבויי שאם היה ספק אם חיה אם בהמה היא מי איכא ספיקא כלפי שמיא אלא ודאי פשיט' לן דבריה בפני עצמה היא ואפילו הכי רבייה קרא בכלהו מתנות כבהמה גמורה ולא מפסיד כהן ולא מידי בשביל צד האב שהוא צבי הבא על התיישה דדלמא חיישינן לזרע האב ושה אמ' רחמנא ולא צבי ולהכי אתא ריבוי אם שה לרבות את הכוי משמע בין שהוא צבי הבא על התיישה בין שהוא תיש הבא על הצביה בכולהו מיחייב במתנות וצריך עיון אם כן דהלכת' היא דבריה בפני עצמה היא אמאי לא שחטינן ליה לכתחלה ביום טוב דהא לאו בר כסוי הוא ובחול נמ' אמאי טעון כסוי ואמאי תנן נמי כוי יש בו דרכים שוה לחיה וכו'. אם שור לרבות את הכלאים כגון עז הבא על הרחל וילדה בן שמא תאמר דשה דוקא אמ' רחמנא שאין בו שום תערובת לא מצד האב ולא מצד האם קמ"ל ריבויא דאם דמחייב וכיון דאיתרבו כלאים בא ריבוי אחר לרבות אפילו כלאים שהוא מצד אחד פטור לגמרי כגון צבי הבא על התיישה וילדה בן או תיש הבא על הצביה וילדה בן שמין צבי פטור ממתנות דכתי' שור ושה ולא חיה.
בכור שנתערב במאה בהמות חולין והוא בעל מום ומותר לשחטו במדינה. בזמן שמאה שוחטין כלומר שהן של מאה אנשים כלן פטורי' מן המתנות דכל חד וחד מצי למימר דידי הוא הבכור. ובגמרא פריך יבוא על כל אחד ואחד כהן משני צדדין דאי בכור הוא כולה דידי ואי לאו בכור הוא הב לי מתנתאי ומתרץ כגון שבא לידי כהן ונסתאב ומכרו לישראל במומו ועכשיו נתערב אותו בכור בבהמות חולין דהשתא לא מצי כהן תבע מיניהו מידי אבל היכא שאחד שוחט את כלן פטורין לו אחד ותו לא שהרי תשעים ותשעה חייבין היו עליו בלי ספק. השוחט לכהן ולנכרי וכו' כלומר ישראל השוחט בהמתו של כהן ונכרי פטור ישראל זה שהוא הטבח מן המתנות ואע"ג דחיוב המתנות אטבח רמיא כדאמרי' בגמרא דמוכחינן מקרא דכתי' [דברים י"ח] מאת זובחי הזבח אע"פ שאין הבהמה שלו שכיון שמוטל עליו לשחטה מוטל עליו לפרוע חוב המוטל על בעל הבהמה אבל היכא שבעל הבהמה הוא כהן ונכרי שפטורין מן המתנות גם ישראל השוחט פטור. הא אם שוחט לישראל דבהמתו בת חיובא היא מחייב הטבח לתתם לכהן והכהן יכול להוציא ממנו בדין אם היה במכרי כהונה שהיו רגילים כל הימים לתת אליו ואל בית אביו מתנותיו הא(ם) אם לא היה מכרי כהונה הוה ליה ממון שאין לו תובעין שיכול לדחות אותן ולומר לו לאו בעל דברים דידי את ולכהן אחר אתן המתנות וכן ידחה את כלן. והמשתתף עמהם ישראל המשתתף עמהם ושוחטין אותה ומחלקין ביניהם והיא פטור[ה] מן המתנות כיון שאין כל הבהמה בת חיובא ולפי [צ"ל ולפיכך] שלא יחשדו אותו הרואין שאינו נותן מתנות צריך שירשום כלומר יעשה סימן אחד בבהמה שידעו הרואים למה נסמנה זאת הבשר לפי שכהן או נכרי שותפין בה ולאו בת חיובא היא במתנות. ואם אמ' לו חוץ מהמתנות כלומר כהן שמכר פרה לישראל ואמ' לו פרה זו מכורה לך חוץ ממתנותיה פטור זה הישראל מן המתנות ואע"פ שרוב הבהמה שלו חיובא מיהא לאו דידיה הוא אבל ישראל שמכר בהמה לישראל חוץ מן המתנות השוחט חייב ליתן המתנות דהא אמרי' הדין עם הטבח כיון דבהמה בת חיובא היא ששני הבעלים מחייבי במתנות. אמ' לו מכור לי בני מעיה של פרה זו וכו' נותנן לכהן נותנן הלוקח לכהן ואינו רשאי לתבוע למוכר דמי המתנות לפי שיכול המוכר לומ' לו סתם שאלת ממני ולא עלה על דעתי שכוונת לקנות הקיבה שהיא מתנה לכהן ואותו הדינר שאמרתי לך בשאר בני מעים כיונתי חוץ מן הקיבה אבל אם מכרן לו במשקל ליטרא בפשוט נמצא שהוסיף הלוקח לתת במשקל הקיבה יותר מן הדין יש לו להחזיר דמי הקיבה מסך ליטרות הבשר שהרי נותן לכהן על כרחו דמתנות כהונה אין נגזלות והכהן בכל מקום שמצא חלקו יקחנו והלוקח יבקש מה שנתן לחשבון הקיבה למוכר.
<h2>דף קלב:</h2>
בבא לידי כהן וכבר יצא ידי נתינה ואחר כן נפל בו מום קבוע ומכרו לישראל לפי שבכור בעל מום מותר נמי לישראל ולפי' פטורין כולן שהרי יש ביניהם אחד בודאי שאין לכהן חלק בו כלל וכל אחד ואחד ידחה אותו לומר שלי הוא הבכור. זאת אומרת הדין עם הטבח אע"פ שאין הבהמה שלו על השוחטה להתחייב במתנותיה לתתם לכהן ואין הכהן קובל על בעל הבהמה לבדו אלא גם על השוחט והיינו דתנן השוחט לכהן ולנכרי דלאו בני חיובא בעלי הבהמה הוא דמפטר השוחט גם הוא הא אם היה בעל הבהמה בר חיובא מחייב גם הטבח השוחט את הבהמה במצות מתנותיה מדכתי' [דברים י"ח] מאת זובחי הזבח מאת העם ולא מאת הכהנים [כשהוא אומר מאת זובחי הזבח הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע] כלומר שנתחייב כהן השוחט בהמה לעצמו שיתן מתנותיה לכהן אחר כדאמרי' בעלמא (דף קל"א) להזהיר עני על שלו במצות פאה ולקט ומעשר קמ"ל במתנות דאין מוציאין מכהן לכהן כשהוא אומ' מאת זובחי הזבח שהוא לשון רבים בא לרבות כל מי שהוא זובח ואפילו כהן להביא כהן שנעשה טבח ונקבע למכור בשר במק[ו]לין דמחייב נמי במתנות שלא פטרו הכתו' אלא מבהמה שהוא שוחט לצרכו. ויש לפרש ולא מאת הכהנים שאין מוטל חובה על הכהן השוחט בהמה לעצמו להפריש מתנותיה אע"פ שלא יתנם לכהן אחר אלא שיעכבם לעצמו כמו שהוא חייב בתרומת גרנו שמפרישה מן הכרי ומעכבה לעצמו אלא אין מפריש אותה כלל וכלל. זיל אישתתיף וכו' כדתנן והמשתתף עמהם צריך לרשום נמצא שפטורה הבהמה מכל וכל כיון שיש לו שותפות אחד מאלף בראש ואחד מאלף באיברי הבהמה ואחד מאלף בבני מעיה. שתים ושלש שבתות. לפי שאינו נקבע בזובח קבוע תוך הזמן הזה ואינו מפורסם. ושתים במי שקונה בהמות רבות ושלש בבינוני. והוא דלא קבע מסחתא. כלומר שאינו מוכר באטליז ונראה כי עראי הוא אבל קבע מסחתא מיד מיחייב דכהן טבח מיקרי ומרבי' ליה ממשמעות זובחי הזבח בלשון רבים. האי כהנא טבחא. כלומר שקובע מסחתא. או משתים ושלש שבתות ואילך. זרוע לאחד ולא לשנים. דהא כתי' [שם] ונתן לכהן שיהא בו כדי נתינה דבר הראוי ומתנות דתורא שהן גדולות אפילו לשנים ושלשה. מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי דאע"ג דתנן באיזהו מקומן (דף צ') ונאכלין בכל מאכל התם ר"ל בכל מאכל שהיה חביב בעיניו והכא דנקט צלי לפי שהוא מסתמא מאכל חביב לכל אדם יותר מן האחרים וכונת רב חסדא להודיענו שלא יאכלוהו במאכל שאינו חביב בעיניו.
<h2>דף קלג.</h2>
הצנועין מושכין את ידיהם. בחלק לחם הפנים קא מיירי דתניא (יומא ל"ט) משמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים שמתחלה כל כהן שמגיעו כפול יש אוכלו ומותיר ויש אוכלו ושבע ומשמת הוא שלא היה משביע כי אם כשאר חולין הצנועין מושכין את ידיהם ולא היו רוצין לקחת כשיעור זית או כפול המגיע לחלקם והגרגרנין חולקין חוטפין ומדקרי להו גרגרנין מדשקלי דבר מועט אנא נמי לא שקלי' גרמא גרמא או מבהמה דקה זרוע לבדו או קיבה לבדה או לחיים לבדן. ולפי שדרך הטבחים שאין רוצין לתת כל שלשה המתנות לכהן אחד אלא לשנים או לשלשה כדי שלא יהא אחד מן הכהנים שמח ושאר עצבין ולפיכך לא היה גם הוא רוצה לקחת דבר מועט אלא בערבי יום הכפורים שמתקבצין רוב ישראל לפני ראש הגולה ואב בי"ד ושוחטין בהמות רבות וכדי שלא ישיב פני הישרים שאינן אזרחים ואינן מכירין אותו אלא מפי השמועה שאם לא יקבל היו חושבין אותו בחזקת ישראל לפי' היה מקבל מכל מי שיביא לו הן רב הן מעט ואפילו גרמא גרמא. (וליפרום) [וליפרוס] ידיה למה הוצרך לבייש עצמו בקבלת מתנה מועטת הלא יכול לישא כפיו ולברך ברכת כהנים ויכירוהו כלם שהוא כהן באמת כדאמרי' (כתובות כ"ה) חזקה לכהונה נשיאת כפים בבבל. האי כהנא. כלומר כהן עשיר שאינו צריך למתנות או שהוא צנוע שאינו רוצה לקחת דבר מועט כדאמרי' ליזכי זכותו במכרי כהונה לתלמיד חכם שכנו ואותו צורבא מרבנן יחזור ויטרח לקבל מיד הטבחים ולא מצי אמרי ליה לאו בעל דברים דידי את כיון דבמכרי כהונה עסקינן דאע"ג דלא אתו לידי כהן מצי לזכותו כיון דרגילין היו לתתם לו וכאלו אתו לידיה דמי וכיון שהכהן זוכה בהן יכול לזכות לכל מי שירצה וקמ"ל רב יוסף דמתנות כהונה מותרות לזרים. מעדה בגד ביום קרה (משלי כ"ג) וכו' וסופיה דקרא ושר בשירים על לב רע כלומר איש רע עין הוא זה השמעא שהיה כהן ולא זיכה להם זכותו אלא מפני בשת שנתבייש. היכא דלא אפשר ליה. שהצורבא מרבנן הוא איש עני ואינו יכול לקנות בשר. [ע"ב] פטור מן הלחי וחייב בשאר מתנות.
<h2>דף קלד.</h2>
גר שנתגייר וכו' פטור אע"פ שעדיין איברי הבהמה בעין לפי שבשעת [צ"ל שבתר שעת] שחיטה אזלינן דכתי' [דברים י"ח] זובחי הזבח. משנתגייר נשחטה חייב אע"פ שגדלה הבהמה בפטור כיון דבשעת שחיטה בת חיובא היא ומקיים ביה קרא זובחי הזבח. ספק פטור. דכיון דמתנות לא טבלי ליכא אלא משום גזל כהן והמוציא מחברו עליו הראיה ואפילו היה ממון שיש לו תובעין וכל שכן השתא דהוי ממון שאין לו תובעין דהא בגר שנתגייר ליכא למימר במכרי כהונה ובגמרא קאמ' אבל בספק חלה כי האי גונא כיון דחלה טובלת מיחייב למפרש חלה ולתתה לכהן.
<h2>דף קלד:</h2>
למלוג בעגלים. קודם שימכור הטבח אותו שמסירין הצמר במים רותחין ונשאר העור עם הבשר ונאכל עמו אבל בזרוע כהן אין רשאי לעשות כן לפי שגם הצמר זכתה התורה לכהן מריבוי דכתי' הלחיים דבשלמא ה"א של הזרוע לרבות המיומן שבזרוע דהינו ימין למעט שאינו רשאי לתת לו של שמאל. אלא ה"א של הלחיים ששניהם נותנין לכהן מה בא לרבות אלא לאיתויי צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים. וה"ה לשער [צ"ל לעור] זרוע וכל שכן עור הלחיים במקום שנהגו להפשיטן קודם שימכרום שאינו רשאי לעשות כן במתנות כהן. הקיבה להביא חלב שעל גבי הקיבה שהוא מותר באכילה כדאמרי' באלו טרפות (דף מ"ט) שהכהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל שאמ' משום אבותיו לפי שלא נקרא חלב אלא אם כן הוא תותב (קרוב) [קרום] ונקלף וחלב שעל גבי הקיבה אינו תותב. ופי' תותב כמו מלבוש שמכסה את כולו כדאשכחינן בחלב שעל הכרס ותרגו' הוא שמלתו לעורו (שמות כ"ב) היא תותביה למשכיה. והתניא בית השחיטה עמה. ומתני' קתני עד פיקה של גרגרת ואילו היה ראוי לשחיטה פיקה של גרגרת דהינו שיפוי כובע לא היה קורא אותו אלא עד בית השחיטה לפי שדרך התנא להודיענו מילתא חידוש אגב אורחיה והיה עתה משמיענו ששיפוי הכובע מקום שחיטה הוא. מוגרמת דהינו מטבעת גדולה ולמעלה לצד הראש פסולה אפילו [צ"ל פירוש] במלוא חוט אחד בעינן שישחוט מטבעת הגדולה כלפי הראש על פני כל הטבעת (לעיל דף י"ח) העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת זו שהיא כשרה וכיון דאפיקתיה משיעור טבעת גדולה אין לנו שיעור מסויים אלא שיפוי כובע לבדו והינו שייר בחיטי ששייר כל שני חיטי הבהמה העומדים סמוך לקנה כלפי הראש ולא נגע בהן כלל שאם נגע בהן נבלה ומטמאה במשא ואליבא דרבנן אתיא מתני' דלא קרי ליה מקום שחיטה ובבריתא דקרי ליה מקום שחיטה לפיקה של גרגרת דהינו שיפוי כובע ר' חנינא בן אנטיגנוס והלכת' כותיה אע"ג דסתם לן תנא כרבנן.
אי זה הוא וכו' שנותן לכהן זרוע הוא יד של בהמה אחד מן הרגלים הראשונים והוא הימין מן הפרק של הארכובה הנמכרת עם הראש עד כף של יד הוא עצם רחב של כתף שקורין אשפלדון בלעז והן שני עצמות והוא של נזיר דכתי' (במדבר ו') ונתן לכהן את הזרוע בשלה מן האיל וכזה השיעור היה נותן לכהן. וכנגדן ברגל באחד מן הרגלים אחרונים הוא השוק האמור בשלמים היו נמי שני עצמות מהפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד בוקא דאטמא המחובר על כף הירך כבוכנא באסיתא דהיינו כל הירך עצם האמצעי ועצם הקולית. ר' יהודה אומר השוק וכו' כלומר פליג ר' יהודה וקאמ' שלא היו אלא עצם אחד מן הפרק של הארכובה הנמכרת עם הראש ועד סובך של רגל הוא תחלת עצם הקולית וסוף עצם האמצעי שלא היה נותן לכהן אלא עצם האמצעי לבדו. ור' יהודה לא פליג אלא בשוק מדלא כתי' על ירך כדכתי' (שופטים ט"ו) שוק על ירך משמע דלא הוי אלא עצם אחד אבל בזרוע הניתן לכהנים לא פליג דודאי שני עצמות במשמע שכל אותן שני עצמות נקראות יד כדכתי' (שמות י"ג) והיה לאות על ידך ותפלין הם מונחין בזרוע בגובה הזרוע והוא עצם השני ושניהם נקראין (א)זרוע במקרא (ו)בזרוע נטויה (שמות ו') ובזרועך הנטויה (דברים ט') וכנגדו בבהמה הוא הכף הרחב שהוא של כתף. ואי זהו לחי. הנותן לכהן. הוא הפרק של לחי אצל הצדעים וחותך כלפי מטה. עד פיקה של גרגרת שהוא שיפוי כובע שהוא פקיעה ופתחה של קנה ובית הבליעה של ושט דהיינו לחיים התחתונים עם הלשון. ובבריתא נותן טעם לשלשה אלו למה נבחרו דתניא דורשי חמורות אמרו הזרוע כנגד היד דכת' (במדבר כ"ה) ויקח רומח בידו. הלחיים כנגד תפלה שהתפלל פנחס על ישראל דכתי' (תהלים ק"ו) ויעמוד פנחס ויפלל. קיבה כמשמעה כנגד ואת האשה אל קבתה (במדבר כ"ה).
<h2>דף קלה.</h2>
ראשית הגז נוהג בארץ וכו' כחבריו. בחולין אבל לא במוקדשין איצטריכא ליה למיתני למעוטי מראשית הגז וכגון קדשי בדק הבית דמדאורית' אי גזיז ליה ליכא שום איסורא כלל אלא רבנן שהחמירו בהן כי היכי דלא ליחלפי בקדשי מזבח וסד"א היכא דעבר וגזזה ליתיב ליה לכהן קמ"ל צאנך וראשית גז צאנך תתן לו (דברים י"ח) צאנך ולא של הקדש אבל לקדשי מזבח לא איצטריך למעוטי דהא מדאוריתא אסור בגיזה ועבודה. ועיקר ראשית הגז נוהג בכל הגוזז צאנו בין טלאים שלא נגזזו מעולם בין זקנים שנגזזו מאה פעמים נותן לכהן השיעור הנזכר במשנה שנותר מחמש רחלות או זכרים שיש במשקל כל אחת ואחת מנה ופרס נותן לכהן מהן אחד מששים שבגיזה וכן בכל שנה ושנה מאותן רחלות עצמן לפי שפירוש ראשית הגז לכל פרי השנה ופרי הרחל הוי הצמר שגדל עליה כפיר' ראשית פרי האדמה שכל שנה ושנה מביא מתאנה אחת בכורים וכן פירוש ראשית דגנך. חומר בזרוע ובלחיים וכו' ובמועט אפילו משור אחד או טלה אחד מיחייב במתנות דכתי' (דברים י"ח) וזה יהיה משפט הכהנים וכו' אם שור אם שה וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים כלומר במין כבשים ולא בבקר דכתי' גז צאנך ועזים אע"ג דמיקרי צאן אין להם גז אלא מי שרוצה בצמרן תולש הצמר מעקרו. ואינו נוהג אלא במרובה דשה אחד לא מיקרי צאן. וכמה מרובה וכו' ובית הלל אומ' חמש דכתי' (שמואל א' כ"ה) וחמש צאן עשויות. ומקשי' בגמרא אמאי אזיל ביה לקולא ולא יליף מפסוק דשתי צאן (ישעיה ז') דהא אשכחן שאפילו שתים מיקרי צאן ומתרץ מריבוי עשויות קא דריש כלומר שעושות שתי מצות ראשית הגז ומתנות דאי לא הוו חמש לא הוי נהיג בהו אלא מצוה אחת דהינו מתנות. חמש רחלות גזוזות וכו' מנה מנה ופרס כלומר כל אחת ואחת מנה וחצי מנה דבציר מהכי לא חשיב גז ששיעור זה פחותה שבגזות. ובגמרא מפרש שניתן לכהן אחד מששים שבהם. וחכמי' אומ' גזוזות כל שהן. ומפ' בגמרא שבין כל החמש הרחלות גזזו מנה ופרס הינו שיעורא דהוה בעי ת"ק לכל אחת ואחת. וכמה נותן לו חמש וכו' מפרש בגמרא אליבא דהלכתא שזה השיעור לא נתן לחמש רחלות שהרי יגיע לחצי שיעור כל הגזה אליבא דחכמים אלא רוצה לתת שיעור לאחד מישראל שיש לו אלף צאן ויש לו גזה מרובה ושיעור חלק הראוי לכהן מכל חמש וחמש צאן שהוא אחד מששים מגיע לשיעור גדול והמשנה הזאת נותנת עצה לישראל שכיון שזכהו השם לרוב הטובה שיתן גם הוא מתנה יפה לכהן שיוכל לעשות ממנו בגד קטן וטוב שיתן לעשרה כהנים מתנה יפה משיתן לעשרים או לשלשים מתנה מועטת (שהרי הכתוב בזה) דכתיב תתן לו עד שיהא בו כדי נתינה. מלובן ולא צואי. שלא נתלבן אלא בלכלוך הראשון כשם שלקחו מן הרחלות. לא הספיק וכו' עד שצבעו בעליו עם הצמר שלו פטורין הבעלים מליתנם עוד לכהן משום דקנהו בשינוי שאין חוזר לברייתו עוד ודומה למזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור שהרי נשתנה מברייתו וכמי שאינו בעין חשיב. לבנו ולא צבעו חייב ולא דמי לליבון שהזכרנו למעלה מלובן ולא צואי דההוא ליבון מיירי שרחצו במים בנהר ובלשון רבותינו בבבא קמא (דף צ"ג) דחוורה חוורי אבל האי לבנו דהכא דאיצטריך לאשמועינן שהוא חייב עדיין דלא קני ליה כגון שלבנו בצריף שקורין בלעז אלום ובלשון רבותינו דכברא כברויי ולא מיקריא זה שינוי ואכתי בעיניה קאי. הלוקח גז צאנו של נכרי וכו' כלומר שלקחו בעוד שהוא מחובר פטור דגז צאנך כתיב והאי צאן לאו דידיה הוא ואצאן דידיה קפיד קרא ולאו אגז דידיה ובגמרא מוקים לה שאע"פ שהקנה לו גוי המוכר גוף הבהמות עד שיגמור לגזזם כולם אפילו הכי פטור כיון שאין הגוף של הלוקח לעולם שאם לא הקנה לו הגופות כלל פשיטא דפטור שהרי תכף שגזז האחת שבה לרשות הגוי והיאך תצטרף לחמש רחלות אפילו היו של ישראל כי האי גוונא שתכף שגזז הראשונה מכרה לגוי או (מכרו) לחברו ישראל פטור דהא אינו מצטרף לאחרות והוי כמי שאינו גוזז אלא רחל אחת. לקח צאנו של חברו (פטור) וכו' אם שייר כלומר שלא קנה כל הגזה ונשאר מן הצמר למוכר המוכר חייב לפרוע לכהן כל הראוי לו ממה שלקח חברו (בידו) שאין אדם רשאי להפקיע ממונו ממצוה ולמכור גזיו ואין כוונתו לגזול מתנות של כהן הילכך כי שייר מידי איכא למימר מדלא פריש מוכר ללוקח חוץ ממתנותיו של כהן ודאי הכל מכר לו ושייר לעצמו את מתן הכהן (ונותן לכהן) ומצי למימר ליה לוקח מתנה דכהן גבך היא. וכי לא שייר חייב הלוקח במתנותיו של כהן דאמר ליה מוכר מתנה דכהן לא זבני לך כדאמרינן גבי מתנות (דף קל"ב) נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים ונראה שאם לקח הלוקח זה הגזה במשקל שעל המוכר להחזיר לו דמי שיעור חלק הכהן כדאמרינן גבי מתנות נותנן לכהן (ואינו) מנכה [צ"ל ומנכה] וכיון דתנא התם לא איצטריך הכא למיתני. היו לו שני מינים. כלומר זה המוכר שאמרנו שאם שייר מן הגיזה אצלו שלא מכר לחברו הכל שהמוכר חייב אם היו לו שני מינין שהאחד גרוע מחברו ומכר החשוב [צ"ל הגרוע] ונשאר לו הגרוע [צ"ל החשוב] אע"פ שחובה מוטלת על המוכר אם חכם הוא לא יתן לכהן מן החשוב על מה שהגיע מן הגרוע שמכר אלא יקנה מן הלוקח מן הגרוע מה שראוי לתת לכהן וממה שנשאר מן החשוב יתן לכהן כמו כן מה שראוי לו לתת לכהן ממנו כלומר מן הרעה על הרעה (ולא מן) [ומן] היפה על היפה. וצמר שחורות לא חשיב כצמר לבנות וצמר זכרים נמי אשון וקשה הוא צמר נקבות רכיך ויש גורסים שחופות ושחופות לא שחור ולא לבן. וה"ה נמי שאם לא מכר אחת משני המינין אלא ששניהם לפניו שיתן לכהן מן השחופות בפני עצמו ומן הלבנות בפני עצמו.
<h2>דף קלו:</h2>
אמר רב נחמן בר יצחק האידנא וכו' אינה נוהגת אלא בארץ דילפינן ראשית ראשית מתרומה מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ אף ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ. אין דברי תורה מקבלין טומאה ובעל קרי מותר בדברי תורה בלא שום טבילה כשרה אפילו בתשעה קבין לא בעי. אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כלומר בבת אחת לעולם אינו חייב משום [דברים כ"ב] לא תזרע כרמך כלאים עד שיהו שלשת המינין בבת אחת משום דכתיב כרמך כלאים כלומר כלאים בלא כרמך דהיינו חטה ושעורה והזרע של כרם הוא שלישי אבל חטה וכרם או שעורה וכרם לא מחייב משום כרמך אבל בחטה ושעורה וכרם מיחייב תרתי מיחייב משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם.
<h2>דף קלז.</h2>
אמר ר' אלמלא דבריהם וכו' דברי ר' שמעון [צ"ל ר' יוסי] שאמר ארבע צאן מיחייב בראשית הגז לפי שהוא מכריע. דברי קבלה. נביאים. ודברי תורה. חומש. והאמר מר אין הכרעה שלישית מכרעת. כלומר שאם היה אומר בר [צ"ל בריבי] (זה) בענין זה משערין לחמש רחלות כב"ה ולענין זה משערינן לשתי צאן כב"ש האי מיקרי הכרעה אבל עכשיו שהוא מביא קרא דארבע צאן מיקרי מחלוקת שלישי ואינה הכרעה ומתרץ משום הכי נקטינן בידן כדברי בר' לאו משום הכרעה אלא משום שמעיד שקבל מפי הנביאים שהם חגי זכריה ומלאכי שהיו בימיו של ר' יוסי אביו של ר' ישמעאל.
<h2>דף קלז:</h2>
וכמה כל שהן אמר רב מנה ופרס כלומר בין כולם החמשה מנה ופרס כשיעור שהיה רוצה ת"ק לכל אחת ואחת מן הרחלות. ובלבד שיהיו מחומשות כלומר שיהיו גוזזות כל אחת ואחת בשוה לכל אחת מגיע ז' סלעים [וחצי] דהוו ליה מנה ופרס בין כולן שהרי המנה ק' זוז והן כ"ה סלעים הרי לך ל"ז סלעים וחצי. ושמואל אמר ס' סלעים מיקרי כל שהן שמגיע לכל אחת י"ב סלעים שהן ע"ב [צ"ל מ"ח] דינרין לכל אחת ונותן לכהן סלע אחד ומשום (דקשיא ליה) דמקשינן בגמרא דרב אדרב דאמר בששים מתרצי' דהאי מנה ממנה גדול קאמר שהוא בן מ' סלעים ופרס כ' סלעים דהיינו ששים ונותן לכהן סלע אחד ואע"ג דרב לא איירי בשיעורא דכהן אלא משיעור המחוייב למצוה איירי במקום אחר וסבירא ליה כשמואל כדאמרינן רב ושמואל דאמרי תרויהו בששים, ור' יוחנן סבירא ליה דכל שהו הוי בין כולן ששה סלעים דהינו י"ב דינרין לכל אחת ואחת ונותן לכהן ה' סלעים ומה שישאר הוא החלק הששי לבעלים לפי שאינו ראוי לתת לכהן לעולם פחות מה' סלעים משום דכתיב ונתן שיהא בו כדי נתינה לעשות ממנה בגד קטן ולעולם אי הוה ליה אלף גזות כאלו שאינו נותן לכהן אלא אחת מס' ובלבד שיתן (לכהן) ה' סלעים לכל כהן וכהן עד שישלים חלק אחד מס'. וצ"ע מה שאומר בהלכות הרב אלפאסי ואתיא כר' יוחנן משום רביה.
<h2>דף קלח:</h2>
שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. כל מקום ששנינו בכסוי הדם ואותו ואת בנו וגיד הנשה והזרוע והלחיים וראשית הגז ושילוח הקן דתנן בכלהו בארץ ובחוצה לארץ דהא חובת הגוף הוא וכל חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מראשית הגז דאיצטריך למיתני לאפוקי מדר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ דיליף מתרומה בראשית ראשית ואיידי דתנא בראשית הגז לצורך תנא בכלהו. וכל היכא דתנן בפני הבית ושלא בפני הבית שלא לצורך חוץ מאותו ואת בנו דסד"א הואיל ובענינא דקדשים כתיב כקדשים דמי ובזמן דאיכא קדשים נינהוג ובזמן דליכא קדשים לא לינהוג קמ"ל שנוהג ואיידי דתנא באותו ואת בנו לצורך תנא בכלהו וכל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין לצורך או בחולין אבל לא במוקדשין לצורך לבר מגיד הנשה דפשיטא הוא משום דאקדשיה פקע איסור גיד הנשה מיניה ואע"ג דאוקימנא בולדות קדשים ובא להשמיענו דולדות קדשים לאו במעי אמן הם קדושים אלא כשיצאו לאויר העולם ואיסור גיד הנשה נוהג בשליל וסד"א לא ליחול איסור מוקדשין על איסור גיד קמ"ל דחייל איסור מוקדשין איסור חמור הוא וחייל אאיסור קל אפילו הכי לא איצטריך לאשמועינן הכא דלכאורה פשיטא הוא ולאשמעינן הא בסדר קדשים אלא תנייה איידי דתנא בשאר פרקין לצורך תנייה בגיד הנשה. בחולין אבל לא במוקדשין. ובגמרא מוקים לה במקדיש פירות שובכו שחל קדושה עליהן שהרי ברשותו היו וכגון שמרדו וברחו וקננו באילנות היער דלאו מזומן הוא ושמא תאמר כיון דמרדו ליחייבו בשלוח קמ"ל שלח תשלח מי שאתה מצווה עליו לשלחו יצא זה שאין אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לב"ד ואפילו לא יהיו בביצים [צ"ל הביצים] של אלו עופות המוקדשין אלא של עוף אחד [צ"ל אחר] דלא קדישי פטור מלשלח משום ריבוי שלח תשלח (דברים כ"ב) כדאשכחן בקורא (דף ק"מ) שחייב לשלח אע"פ שרובץ על ביצי עופות אחרים טהורים דאי מיירי שהביצים שלהם אמאי חזי [צ"ל חזר] מקרא שלח תשלח אפילו לא הוה כתיב אלא חד קרא לא מיחייב שהרי הביצים קדושים וכתוב תקח לך ולא מי שאסור בהנאה. חומר בכסוי הדם וכו' שכסוי הדם נוהג (בשאינו) מזומן [צ"ל במזומן] דהא כתיב (ויקרא ט"ז) כי יצוד מרבוי ציד דמרבי' (דף פ"ד) ניצודין ועומדין ובחיה ועוף דכתיב אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו וכסהו ושלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף דהא כתיב [דברים כ"ב] קן צפור ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן דהא כתיב כי יקרא פרט למזומן. שקננו בתוך הפרדס שבטורח גדול ורב הן ניצודין. עוף טמא פטור מלשלח דכתיב קן צפור וצפור טהורה משמע טמאה לא משמע כדכתיב (ויקרא י"ד) שתי צפורים חיות טהורות. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור פטור מלשלח דאע"ג דבעוף טהור לא בעינן שיהו הביצים מן הנקבה הדוגרת עליהן שאע"פ שהביצים מעוף אחר טהור חייב לשלח מדכתיב על האפרוחים או על הביצים ולא כתיב על אפרוחיה או על ביציה אפילו הכי אם תהיה האם הדוגרת מעוף טמא פטור מלשלח והא לא איצטריך למיתני דהא תנא ליה עוף טמא [פטור] מלשלח אלא משום סופא נקט ליה שאם היה עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח מדכתיב ואת הבנים תקח לך ולא לכלביך וכיון שהביצים הם טמאים אינן ראויין אלא לכלבו בלבד. קורא זכר וכו' כלומר שאין הביצים שלו אלא של עוף טהור אחר הוא ולהכי נקט קורא לפי שדרכו לעשות כך. ולהכי נקט זכר שאם היתה נקבה אפילו רבנן מודו דחייב לשלח דהא אם כתיב אבל כיון דזכר הוא דלאו בר דגירה הוא פטרי רבנן ור' אליעזר לא הוה מחייב בזכר דעלמא אלא בקורא שדרכו לרבוץ על הביצים כנקבה. וקורא בלעז פרדיז והוא עוף טהור ולא אותו שקורין קוגיל שהרי עוף טמא הוא ועוף טמא הא אמרינן דפטור מלשלח [מי שקורא לקורא קוגול טועה הוא].
<h2>דף קלט:</h2>
גמרא ת"ר כי יקרא וכו' קן קן מכל מקום שאע"פ שאין בה אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח מדשינה הכתוב ותפש לשון יחיד ודרך המקרא לתפוס לשון רבים ולא אמר קני צפור משמע אפילו ביצה אחת. צפור טהורה ולא טמאה כדכתיב (דברים י"ד) כל צפור טהורה תאכלו וכתיב (ויקרא י"ד) שתי צפורים חיות טהורות דעוף טהור איקרי צפור ולא טמא אלא אם כן יש לו שם לווי כדכתיב (דניאל ב') צפרי שמיא. לפניך. זו רשות היחיד וכו' ובלבד שלא יהיה מצוי בידו כגון סלע גבוה עשרה ורחבה ד' שהוא רשות היחיד שאין קנו בידך כלומר שאינו מצוי בידו ליקחנו כל עת שירצה. ובגמרא פריך תפוק לי מכי יקרא פרט למזומן ומתרץ אין הכי נמי אלא לפניך בא לרבות אפילו אותן עופות שהיו לפניך מתחלה כלומר שהיו מזומנין בידך אבל השתא מרדו וברחו להן ומצא אותן דמחייב לשלח. ובדרך בא לרבות שאם (ו)מצא קן בים [(הרבים) ושטף הים את האילן וקן בראשו] דמחייב לשלח דים נמי איקרי דרך דכתיב (ישעיה מ"ג) הנותן בים דרך.
<h2>דף קמ:</h2>
מחלוקת בקורא זכר דאורחיה בכך לישב על הביצים הוא דמיחייב ר' אליעזר משום דדמי לאם אבל בזכר דעלמא אפילו ר' אליעזר מודה דפטור דלא דמי לאם והא לא איצטריך לרב הזה להביא דהא הלכה כרבנן אפילו בקורא זכר אבל הוה איצטריך למיתיה דמחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה אפילו רבנן מודו דחייב בשילוח.
היתה מעופפת וכו' כלומר שאינה יושבת על הביצים לגמרי כיון שקצת כנפיה נוגעות בביצים חייב לשלח. מפרש בגמרא מדלא כתיב יושבת אלא רובצת משמע אע"ג דאינה יושבת לגמרי מחייב לשלח. אין כנפיה נוגעות בקן אע"פ שעומדת כנגדן שאם תפול תנוח עליהן פטור מלשלח ובגמרא פריק הכי קאמר אם היתה יושבת בין שני רובדי אילן דהיינו ענפי האילן והביצים תחתיה מנגד וענפים מגביהין אותה באויר כיון שאם ירחקו הענפים זה מזה האם נופלת עליהן חייב לשלח ואם לצדדין היתה נופלת פטור מלשלח. אין שם אלא אפרוח אחד וכו' שנ' קן קן מכל מקום מדלא כתיב קינין לשון רבים כדרך כל המקרא שתופס לשון רבים ש"מ דאפילו רובצת על ביצה אחת או אפרוח אחד מיחייב לשלח. היו שם אפרוחים מפורחים כלומר גדולים שיודעין לעוף ולבקש מאל אכלם כמו אמן או ביצים מוזרות שאינן בני גידול אפרוחים פטור מלשלח כדמפרש' טעמא ואזיל. וביצים מוזרות בני אכילה נינהו כדאמרינן בעלמא (דף ס"ד) ביצים מוזרות הנפש היפה תאכלם ואפילו הכי פטורי משום הקישא דאפרוחים שאם היו כל כך מוזרות שהיה קורט דם נמצא על חלמון שלה כיון שאסורין באכילה לא הוו מיפטרי מחמת היקישא אלא משום תקח לך ולא לכלבך.
<h2>דף קמא.</h2>
שלחה וחזרה וכו' שנ' [דברים כ"ב] שלח תשלח מרבוי הכתוב דכתיב תרי שלוחים. ומתרץ בגמרא דאע"ג דלא כתיב אלא חד שילוח הוה משמע אפילו ק' פעמים ודריש תשלח לדרשא אחרינא דכי היכי דאסור ליקח אותה לדבר הרשות הם הכי נמי אסור ליקח אותה אפילו לדבר מצוה כגון צפורי מצורע. אמר הריני נוטל את האם וכו' שמא תאמר לא הקפיד הכתוב אלא שלא יכרית האם והזרע בבת אחת כמשפט אותו ואת בנו אבל אם ישאר אחד מהן בעולם יהיה מותר להחליף הבנים בשלוח האם קמ"ל שלח תשלח את האם וגו' באם הוי מצות שלוח ובבנים לקיחה אבל איפכא לא מדאיצטריך לפרושי כל כך דהא לא איצטריכי כיון דכתיב שלח האם הוה משמע שאין הבנים בני שלוח אלא לאשמועינן דדוקא הוא כדכתב ואי אתה רשאי להחליף. נטל את הבנים וכו' כלומר שזכה בהם בהגבהה והניחם שם כדי שתגדלם אמן פטור מלשלח שכיון שזכה בהן מזומן מיקרו וכתיב כי יקרא פרט למזומן ואע"פ שאין האם מזומנת מיפטר דכי כתב כי יקרא קן אבנים קאי דכתיב כי יקרא קן ולא מיקרי קן אלא האפרוחים או הביצים.
הנוטל אם על הבנים וכו' לוקה ואינו משלח דאע"ג דסבירא ליה לר' יהודה דלא תעשה הניתק לעשה שאין לוקין עליו כדתניא בהדיא בבריתא גבי נותר דכתיב (שמות י"ב) ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו שהעשה באש תשרופו (שהעשה) בא לתקן הלאו אבל בשלוח הקן לקי דלאו (ש)ניתק לעשה הוא דהא אפשר לפרש הפסוק בענין שאינו ניתק לעשה דהכי קאמר רחמנא לא תקח האם כשתמצאנה אלא תשלחנה ואע"ג דמשתמע חד מחבריה כתביה רחמנא לעבור עליו בעשה ולא תעשה אבל לא בא לפטרו שאם עבר ולקחה פטור בכך אם ישלחנה אבל בנותר ודאי העשה אחר הלאו הוא מבלי ספק דהא אסר לשרפו עד שיותר ובודאי לתקן הלאו בא העשה אבל בשלוח הקן האי עשה דשלח מעיקרא משמע ולמיקם עליה בעשה ולא תעשה כתביה אבל כיון דעבר אין לו תקנה אפילו ישלחנה ואם כן למה ישלחנה אבל חכמים סבירא להו דניתק לעשה הוא ולפיכך לתקן בא את אשר עבר ונוח לו שישלחנה ולא ילקה על הלאו. זה הכלל וכו' כגון נותר ואונס וכל הדומה להם דכתיב (דברים כ"ב) לא יוכל לשלחה וכתיב כל ימיו משמע כל ימיו הוא דאיתסר ליה בשלוח הא אם יחזירנה שלא יהיה כל ימיו בשלוח לא לקי.
<h2>דף קמא:</h2>
עד כמה משלחה. כלומר שיש עליו איסורא שלא יקחנה אחר כך לעצמו. עד שתצא מתחת ידו כלומר מתחת רשותו ואם אחר כן ישתדל ויערים ללקחה ליכא איסורא עליה דמאי שנא הוא מאחר שהרי היא מותרת לכל אדם שאם היתה אסורה לא אמרה תורה שלח לתקלה. במה משלחה. רב הונא אמר ברגליה ואם רוצה ליטול לה ראשי כנפיה כדי שיוכל אחר שישלחנה ליקחנה מותר לו לעשות. ורב יהודה סבירא ליה שחייב להפריחה בכנפיה. ואם יגזוז כנפיה לקי עליה אם יקחנה אחר כן. רבי גדפה ושלחיה ונגדיה. לעולם כרבנן דלאו שניתק לעשה הוא והאי דנגדיה לאו מלקות של תורה במספר ארבעים אלא מכות (מלקות) של מרדות מדרבנן פעמים שהן יותר ממספר ארבעים ופעמים שאינו כל כך כפי העבירה אם היא גדולה או קטנה כדאמרינן במסכת סנהדרין (דף מ"ו) וביבמות (דף צ') אמר ר' אליעזר בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין ממון שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה ממש אלא שאינו ראוי למלקות אלא אע"ג דליכא אפילו איסורא לעושה [מ]לקו ב"ד עליה כיון שהיא כוונתם (הסכמתם) לעשות סייג לתורה כדי שלא ירגילו עצמן בהתירא זו עד שיבואו לידי איסורא או הרואה ילמוד ממנו ולא ישאל מה היה ואל [צ"ל ועל] מה הוא אפילו על ענין זה מצוה ליסרו כדכתיב (משלי כ"ט) יסר בנך כי יש תקוה וגו' וכתיב (שם י"ט) יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך.
<h2>דף קמב.</h2>
לא יטול אדם אם על הבנים וכו' אפילו למצוה רבה כזו שכל זמן שהוא מחוסר טהרה זו אסור בתשמיש המטה אפילו הכי אסור מרבוי דשלח תשלח דתניא בבריתא [לעיל קמ"א ע"א] אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח ובגמרא מוקים לה כגון שנטלה על מנת לשלחה ואחר כך נמלך להחזיק בה דליכא עליה איסור לאו דלא תקח דאמאי מחייבינן ליה משום אותה לקיחה ראשונה ובאותה לקיחה לא נתכוון לעבור וליכא אפילו לר' יהודה אלא עשה לבדו וכ"ש לרבנן וסד"א ליתי עשה דמצורע דכתיב (ויקרא י"ד) ולקח למטהר שתי צפורים וכו' וידחה עשה דשלח תשלח הואיל ומצוה רבה איכא דהא אמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שאפילו שם שנכתב בקדושה צוה למחוק על המים והאי מצורע הואיל ואסור בתשמיש המטה דכתיב (שם) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואין אהלו אלא אשתו דכתיב (שמות י"ט) שובו לכם לאהליכם ליתי עשה וידחה עשה ואע"ג דבעלמא אין עשה דוחה עשה משום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה אבל הכא דאלים סד"א דלדחי קמ"ל תשלח דלא דחי דלא אתי עשה ודחי עשה אע"ג דאלים ועדיף מיניה. מה מצוה קלה שהיא כאיסר. כלומר שאינו מפסיד ממה שמצא אלא כאיסר כשמשלח האם אמרה תורה למען ייטב לך בעולם הזה והארכת ימים לעולם הבא שכולו ארוך מצות חמורות שאדם מוציא ממה שיגע בו יגיעה רבה הוא מוציא אלף או אלפים על אחת כמה וכמה ששכרו כפול ומכופל עד אשר לא ימנה ולא יספר מרוב.
